תר"מ 93/26

תקציר

להלן ניתוח משפטי של העתירה, המתמקד בעקרונות משפטיים ובחידושים אפשריים, בהתבסס על המידע שסופק: **א. דין העתירה להידחות על הסף – סוגיית צירוף משיבים** הטיעון המרכזי בדבר דחיית העתירה על הסף נסוב סביב אי-צירופה של כלל המשיבים הנדרשים על פי דין. סעיף 5(א) להוראות הבחירות (דרכי תעמולה) (סדרי הדין בבקשות ועררים), תשע"ה-2015, קובע באופן מפורש מי הם המשיבים לעתירה בעניין תעמולת בחירות, ובכללם המועמד/סיעה/רשימת מועמדים שבעדם נערכה התעמולה, היוזם או מבצע העבירה, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **הכרחיות צירוף כל הגורמים הנפגעים:** בתי המשפט, וכן יו"ר ועדות בחירות, רואים בחומרה עתירות שבהן לא צורפו כלל המשיבים הנדרשים. ההלכה הפסוקה, כפי שמשתקפת בהחלטות השופט סולברג (סעיף 24 להחלטתו בער"ם 11-26, וכן בפסקאות 7 להחלטות דומות), מדגישה את החשיבות של מתן זכות טיעון לכל גורם שעשוי להיפגע מהחלטה. הדבר נובע מהצורך להבטיח דיון הוגן, שבו נשמעות כל העמדות הרלוונטיות, וכן למנוע מצב שבו החלטה שיפוטית תשפיע על גורמים שלא ניתנה להם ההזדמנות להשמיע את קולם. 2. **ההשפעה המהותית של החלטות בנושא תעמולה:** החלטות הנוגעות להקצאת שטחי פרסום לתעמולת בחירות משפיעות באופן ישיר על סיכויי הבחירה של כל המועמדים. לפיכך, אי-צירוף של סיעות ומועמדים אחרים, אשר עמדתם בנושא עשויה להיות שונה, מהווה פגיעה ביכולת לקבל החלטה מושכלת ומקיפה. 3. **חידוש אפשרי – פרשנות מרחיבה או מצמצמת של "מי שעלול להיפגע":** במקרה זה, נטען כי לא צורפו כלל המועמדים והסיעות האחרים. השופט סולברג, כאמור, כבר הצביע על חשיבותם של גורמים אלה. התעלמות מכך על ידי העותרת, תוך בקשה לבטל החלטה של הדירקטוריון, עשויה להצביע על התעלמות מהוראה ברורה של הדין. ניתן לראות בכך חידוש פוטנציאלי אם בית המשפט יקבע כי גם אלה שלא הביעו עמדה מפורשת, אך עשויים להיפגע מהחלטה, חייבים להיות מצורפים כמשיבים. **מסקנה לגבי דחייה על הסף:** לאור האמור, הטענה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי-צירוף משיבים נראית מבוססת. ההוראה בסעיף 5(א)(3) רחבה, ובהתחשב בהחלטתו של השופט סולברג, ברור כי היה על העותרת לצרף את כלל הסיעות והמועמדים הרלוונטיים. **ב. דין העתירה להידחות לגופה – הנטל ההוכחתי והפגיעה בשוויון** הטיעון המרכזי בדחיית העתירה לגופה נוגע לאי-עמידתה של העותרת בנטל ההוכחתי, ובפרט, אי-ביסוס עובדתי של פגיעה ממשית בשוויון. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **נטל הוכחה מוגבר בענייני תעמולה ושוויון:** הלכה פסוקה קובעת, ויו"ר ועדות בחירות יישמו זאת, כי על הטוען להפרת חוק דרכי תעמולה ופגיעה בשוויון מוטל הנטל לבסס זאת מהבחינה העובדתית. זאת, מעבר לנטל הרגיל של מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי. כאשר הטענות נוגעות לעבירות פליליות (כפי שניתן להבין מסעיף 17 לחוק דרכי תעמולה), נדרשת מידת הוכחה גדולה וודאית יותר (כפי שנקבע בע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן). 2. **פרשנות מצמצמת של איסורים פליליים והרחבת הנטל:** במקרה זה, מודגש כי ה"הפרה" הנטענת אינה נובעת מלשון מפורשת של האיסור, אלא מהרחבות פרשניות של סעיף 2א לחוק דרכי תעמולה (למשל, החלת האיסור על "הסדרת שימוש" ולא רק "שימוש", והחלת החריג על שלטי פרסום). הרחבות פרשניות כאלה, המובילות לאחריות פלילית, מחייבות פרשנות מצמצמת בהתאם לעקרונות דיני העונשין (כפי שצוטט פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 9140/99 רומנו נ' מדינת ישראל). הדבר מגביר עוד יותר את הנטל ההוכחתי המוטל על העותרת. 3. **הבחנה בין חשש לפגיעה לבין פגיעה ממשית:** השופט סולברג הדגיש כי על מנת לקבוע פגיעה בשוויון, אין די בחששות בלבד, אלא יש לבסס פגיעה עובדתית בפועל. במקרה זה, נטען כי החלטת החברה אינה פוגעת באופן ממשי ביכולת לקיים תעמולת בחירות נרחבת, לאור ההיצע הרחב של מתקני פרסום פרטיים (כ-1400 שטחי פרסום בשוק הפרטי, כולל אוטובוסים ומוניות שירות). 4. **הגדרת "מתקן פרסום חוצות" ופרסום נייד:** סעיף 10ב לחוק דרכי תעמולה מגדיר שילוט על גבי אוטובוסים כ"מתקן פרסום חוצות", ומקנה לו מעמד זהה לפרסום נייח. הטענה כי פרסום נייד (על אוטובוסים) פחות יעיל מפרסום נייח נדחתה. ההפך אף נטען, כי פרסום נייד עשוי להיות אף אפקטיבי יותר. 5. **התייחסות להנחיות משרד הפנים:** נטען כי החשש לפגיעה בשוויון, הנובע מכך שראש העיר המכהן עשוי ליהנות מפרסומים רשמיים של הרשות, מתאיין נוכח הנחיות משרד הפנים האוסרות פרסומי רשות הכוללים את שמו או תמונתו של נבחר ציבור בששת החודשים שלפני הבחירות, אלא באישור יועמ"ש. 6. **הכרעת רוב המתמודדים:** כ-80% מהסיעות והמועמדים לא התנגדו להחלטה, ומחציתם אף תמכו בה. עמדה זו מחזקת את הקביעה שאין בהחלטה כדי לפגוע בשוויון. טענות הנגד כי רוב התומכים תומכים ממילא בראש העיר המכהן נדחו, שכן לא כל הסיעות שתמכו אכן תומכות בו, וכן ישנם מועמדים עצמאיים שלא בהכרח תומכים בו. 7. **שיקול דעת משווק פרסום:** החוק אינו מחייב משווק פרסום לפרסם תעמולת בחירות. הוא יכול להחליט שלא לעשות כן, כל עוד אינו מפלה באופן פסול בין מתמודדים (כפי שנקבע בתב"כ 6/22 מפלגת לזוז). 8. **המטרה המוצהרת של החברה:** החלטת החברה התקבלה במטרה למנוע עירוב עובדי החברה בתעמולת בחירות, למנוע פגיעה בשוויון, ובפרט, למנוע יתרון למתמודדים שיש להם גישה למשאבי החברה. הפגיעה הפוטנציאלית ממתן אפשרות שימוש בשלטים נתפסה כחמורה יותר מהפגיעה מאי-שימוש. 9. **הפגיעה המזערית (אם קיימת):** גם אם נניח שקיימת פגיעה מינימלית, היא נתפסת כזניחה לנוכח היצע הפרסום הרחב בשוק החופשי, ולנוכח האפשרויות הקיימות (אינטרנט, רשתות חברתיות). **מסקנה לגבי דחייה לגופה:** לאור האמור, ובהיעדר ביסוס עובדתי מספק לפגיעה ממשית בשוויון, וכן נוכח הנטל ההוכחתי המוגבר, ובמיוחד לאור פרשנות החוק והאפשרויות הפרסומיות הרבות הקיימות בשוק החופשי, יש בסיס משמעותי לקבוע כי דין העתירה להידחות לגופה. **ג. סוף דבר – סיכום ודרישות** הניתוח המשפטי מעלה כי העותרת לא עמדה בנטל ההוכחתי המוטל עליה, הן מבחינת צירוף המשיבים והן מבחינת ביסוס הטענות לגופן. לפיכך, הבקשה המוגשת היא לדחיית העתירה וחייבת את העותרת בהוצאות.