ת"א 2619-06-21

תקציר

הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בעילה של התיישנות ו/או שיהוי. התובעת, ספקית, טענה כי הנתבעת, שניהלה מוסך, לא שילמה עבור הסחורה שסופקה והיא חייבת להם 171,084 ₪. הנתבע טען כי התביעה התיישנה שכן היא הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה – המוסך נסגר בשנת 2014 ואספקת הסחורה האחרונה הייתה במאי אותה שנה. לחילופין, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה בשל נזק ראייתי שנגרם עקב השיהוי בהגשה, דבר המקשה על הבאת ראיות לסילוק החוב. התובע טען כי התביעה אינה מיושנת, והצביע על תשלום של 10,000 ₪ ששילם מנהל הנתבעת בשנת 2020, אשר איפס את תקופת ההתיישנות. בית המשפט בחן את המסגרת המשפטית הסובבת את תקופת ההתיישנות ומצא כי הודאה בחוב, במפורש או בדרך של מעשה המהווה מימוש זכות כלשהי, מאפסת את שעון ההתיישנות. במקרה זה, בית המשפט מצא את גרסת התובע לאירועים – לפיה התשלום בוצע בגין החוב – אמינה יותר. משכך, קבע בית המשפט כי התשלום מהווה הודאה בחוב ומשמעותו שהתביעה אינה מיושנת. באשר לטענת השיהוי, מצא בית המשפט כי היענות התובעת לבקשת מנהל הנתבעת למועד תשלום, יחד עם הבטחותיו לפירעון החוב, משמעה כי העלאת טענת שיהוי תהווה מעשה של חוסר תום לב. בית המשפט הותיר את שאלת הנזק הראייתי על כנה, וקבע כי מוטב לטפל בה בשלב מאוחר יותר של המשפט. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את בקשת הנתבעים, הורה להם לכסות את הוצאות הבקשה של התובע, והאריך את המועד האחרון להגשת כתב הגנה לנתבעת.