עב"ל 465/07

תקציר

המערער, עובד חברת החשמל, ביקש הכרה בפגיעה בגב כפגיעה בעבודה לפי תיאוריית המיקרוטראומה, וטען להרמת משאות כבדים חוזרים ונשנים במסגרת עבודתו. בין השנים 1994 ל-2001 הוא ביצע עבודות תחזוקה, לעתים קרובות הרים לוחות פלדה במשקל של בין 50 ל-100 ק"ג ועסק בכיפוף ופיתול משמעותיים. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תחילה את תביעתו, וקבע כי עבודתו כללה תנועות מגוונות שאינן מהוות פעולות חוזרות זהות כנדרש בתורת המיקרוטראומה. בית המשפט התחשב גם בתפקידיו האחרים, כגון שטיפת מבודדים ממסוק, שלטענת המערער היה מינורי. טענתו העיקרית של המערער הדגישה את ההרמה החוזרת ונשנית של צלחות, וטענה כי פעולות אלה יכולות להיחשב כמיקרוטראומה בשל עקביותן לאורך כל יום העבודה. בית הדין האזורי לא הבחין למעשה בין שטיפת עבודות במשאיות לעומת מסוקים, ובכך השפיע על יכולתו לזהות פעולות חוזרות ונשנות הכרחיות. ערכאת הערעור קיבלה חלקית את הערעור, והורתה לבית המשפט המחוזי לבחון מחדש את חלוקת הזמן בין המשימות ולשקול מחדש האם פעולות ההרמה החוזרות עומדות בקריטריונים למיקרוטראומה, בהתחשב בהליך ההרמה שהותווה. התיק הוארך לדיון נוסף בתקופות שהושקעו בכל סוג של פעילות עבודה, ובית המשפט הונחה לקבוע קביעות מספקות כדי לקבוע האם קיימת תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה, דבר המשפיע בסופו של דבר על זכאותו של המערער להכרה בפגיעה. החלטת הערעור מדגישה את המשמעות של הגדרה מדויקת של משימות הקשורות לעבודה כדי לעמוד בקריטריונים של מיקרוטראומה ומסמנת ניצחון חלקי של המערער עד לבחינה נוספת.