ע"א 2393/92

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שהכריז על שני ילדי המערערים כבני אימוץ. המערערים הם זוג נשוי, כאשר הבעל הוא עבריין חמור היושב במאסר לתקופות ממושכות, והאישה נכה שכלית באורח קל עד בינוני. שני ילדיהם של בני הזוג נולדו בזמן שהבעל היה במאסר בעקבות הרשעה ברצח וניסיון רצח. לאחר שחרורו של הבעל, הוא ביצע ניסיון רצח נוסף, ונכלא שוב. הילדים נשארו במקור עם האישה, אך בסופו של דבר הועברו למשפחה שהתכוונה לאמץ אותם. השאלות המרכזיות שעמדו בפני בית המשפט העליון היו האם מאסרו הממושך של הורה יכול להוות עילה לאימוץ, והאם עדות שמיעה בתסקיר רווחה קבילה בבית המשפט. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שמאסר ממושך, בשילוב עם נסיבות אחרות, יכול להוביל לאימוץ, על התביעה ליידע את בית המשפט על אפשרות זו טרם מתן גזר הדין. בנוסף, בעוד פקיד סעד רשאי לכלול ראיות שמיעה בדו"ח שלו, אין בכך כדי להפוך אותו לקביל בבית המשפט. במקרה זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הילדים כשירים לאימוץ הייתה מוצדקת, שכן רובן המכריע של הראיות התבסס על עדויות ישירות וקבילות. חוסר יכולתה של האישה לטפל בילדים, ומאסרו הממושך של הבעל, הביאו לכך שלא נותרה ברירה אלא לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי כי הילדים ניתנים לאימוץ.