ע"א 93/85

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור שדן בתביעת מזונות של שתי בנות נגד אביהן, בעקבות פסק דין של בית המשפט המחוזי. האב לא הגיש כתב הגנה, ובית המשפט המחוזי המשיך בלעדיו וקבע סכום מזונות על סמך ראיות מוגבלות. בית המשפט העליון מצא כי בית משפט קמא פעל באופן שגוי בכך שלא איפשר לבנות להציג ראיות העשויות לשכנע את בית המשפט למזונות גבוהים יותר, ובכך פגע בזכויותיהן. בית המשפט עמד על הטעות הפרוצדורלית, וציין כי היה על השופט קמא להכריע בתיק על סמך הטענה בלבד או לדרוש הוכחות מהמערערים בטרם יקבל החלטה. הימנעותו של בית משפט קמא מלרשום טעמים מיוחדים למעשיו או לגבות ראיות מהמערערים השמיטה למעשה שיקולים מכריעים, כגון הכנסות האב ממקורות אחרים ורמת החיים אליה הורגלו הבנות. מבחינה מהותית, הדין החל על מקרה זה, המבוסס על דין תורה, מחייב את האב לספק צרכים וייתכן שאף יותר אם הוא יכול להרשות זאת לעצמו, בהתחשב בהכנסות שני ההורים. יתר על כן, המשיב שילם הוצאות מסוימות, אשר נדרשו להתייחסות ראויה בסיכום שיעור האחזקה. בית המשפט העליון הורה לבית המשפט קמא לבחון מחדש את התיק, לוודא ששני הצדדים יציגו ראיות רלוונטיות ולשקול מחדש את דמי המזונות לאור צרכי הילדים והכנסות המשפחה. ההחלטה הראשונית על מזונות זמניים נשארת עד לקבלת פסק דין חדש. הערעור התקבל, והמשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט של המערערים.