ת"א 52297-09-20

תקציר

הדיון נסוב סביב חלקת אדמה בנגב שהבעלות עליה נתבעת על ידי יורשיו של בדואי שנפטר, עוואד סאלם אל-הורטי, ונמצאת במחלוקת על ידי מדינת ישראל. השופט פותח בביטול ניסיונותיהם של היורשים לערער על פסיקות משפטיות קודמות ובמקום זאת מתמקד בסוגיה המרכזית של סיווג הקרקע. השופט מצדד בחוות הדעת של המדינה, וקובע כי הקרקע המדוברת מסווגת כמאוות, כלומר שייכת למדינה. מסקנה זו מתבססת על העובדה שהקרקע לא הייתה שייכת לאיש, לא הוקצתה לצורכי ציבור והייתה ממוקמת מעבר לקילומטר וחצי מכל יישוב קבע, כהגדרתו בחוק העות'מאני. בנוסף, השופט מציין כי היורשים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שאבותיהם החזיקו או עיבדו את הקרקע, כפי שהם טוענים. השופט מותח ביקורת חריפה על העד המומחה מטעם היורשים על כך שהוא מתעלם ממחקרים רלוונטיים ומסתמך על מקורות לא רלוונטיים, ומוצא את עדותו של פרופ' קרק אמינה וקוהרנטית יותר. עוד מדגישה השופטת כי פסיקות קודמות של בית המשפט העליון במקרים דומים ביססו תקדימים משפטיים שהיורשים אינם יכולים פשוט להתעלם מהם. פסק הדין מחייב לרשום את הקרקע על שם המדינה ומורה ליורשים לשלם הוצאות משפט בסך 70 אלף שקל.