עמ"נ 43989-03-11

תקציר

בית המשפט החליט כי יש לקבל את ערעורו של המערער. בית המשפט מצא כי הבסיס הנורמטיבי להיטל ההשבחה אכן מצוי בחוק התכנון והבניה, הקובע כי לוועדה המקומית סמכות לגבות את ההיטל. עם זאת, התוכניות הספציפיות שאושרו במקרה זה, לרבות תכנית בנייה, אינן נופלות תחת ההגדרה של תכנית שתחייב תשלום היטל כזה. בית המשפט הגיע לפסק דין זה לאחר שבחן את מאפייניה של תכנית בניה ואת יחסה לסוגים אחרים של תכניות. נקבע כי תכנית בניה, להבדיל מתכנית מפורטת, אינה עוברת את אותם הליכי התנגדות ואישור, ולכן אינה יכולה להיחשב כתכנית מפורטת במקרה זה. כמו כן, בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק התכנון והבניה ואת הגדרותיהם ל"השבחה" ו"תכנית" כפשוטם, ומצא כי החוק מחייב קיומה של תכנית כהגדרתה בחוק לצורך גביית היטל השבחה. מאחר שתכנית הבנייה אינה מהווה תכנית כזו כהגדרתה בחוק, היא אינה יכולה להוות בסיס להיטל. בית המשפט דחה גם את טענות המשיב שהתמקדו בפירוש המילה "עקב" בהגדרת השבחה, והפנה לפסקי דין קודמים שלטענת המשיב תומכים בטענתם. בית המשפט מצא כי מקרים אלה אינם רלוונטיים או נבדלים מהמקרה הנוכחי. לבסוף, ציין בית המשפט כי אם המשיב היה רוצה לגבות היטל השבחה בגין התכניות משנות השמונים, היה עליו לכלול את ההוראות הרלוונטיות בתכנית מפורטת, דבר שלא נעשה במקרה זה. מכאן, שההחלטה לגבות היטל השבחה מכוח תכנית הבנייה הייתה בלתי סבירה ועל כן היא מבוטלת. משמעות הדבר היא כי המשיב יישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דינו של המערער, בסך של 25,000 ₪.