ע"א 29619-06-15

תקציר

דעת הרוב של השופטים היא שיש לקבל את הערעור בסוגיית ההתיישנות. התביעה נחשבת כחסומה בזמן, ופסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. החלטתה של השופטת עדן נשענת על שתי נקודות עיקריות. ראשית, המבחן של היעדר "קצה חוט" - המודעות לקשר סיבתי אפשרי - מתקיים במקרה זה. גם לפי המבחן המקל, אדם סביר היה מגיש תביעה על סמך אופי גילוי הסדקים בשנת 1998, ובשנים שלאחר מכן. שנית, המשיבים לא עמדו בדרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם העובדות המהוות את עילת התביעה אינן ידועות לתובע, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע על עובדות אלה. טענת המשיבים כי הובהר להם חומרת הבעיה רק בשנת 2001 או 2002 אינה משכנעת, והמבחן האובייקטיבי תומך בדעה זו. זאת ועוד, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע תקופת התיישנות של 10 שנים, אינו חל במקרה זה. גם הטענות והראיות לתחולת חוק המכר (דירות) אינן משכנעות. לפיכך, הערעור מתקבל, וכל צד יישא בהוצאותיו. השופטת דברת חולקת על כך, וטוענת כי התביעה אינה חסומה בזמן. היא מסכימה עם קבלת עמדת המשיבים על ידי בית משפט קמא כי תקופת ההתיישנות החלה רק כאשר נודע למשיבים על חומרת הבעיה באמצעות ביקור מהנדס בסוף שנת 2001 או בתחילת שנת 2002. השופטת דברת סבורה כי גרסת המשיבים לאירועים אמינה, ולא היה להם יסוד להניח כי נפל פגם עד לנקודה זו. בנוסף, היא מוצאת כי הוכח כי ביקור המהנדס התקיים בתוך שבע שנים מהגשת התביעה. גם השופט לוין מסכים עם מסקנתו של השופט עדן כי יש לקבל את הערעור. היא מדגישה כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. גרסתם לאירועים אינה נתמכת בעדויות או מסמכים נוספים, והסתירות בדבריהם מחלישות את טענתם. השופט לוין מגיע למסקנה כי המשיבים לא הוכיחו די הצורך כאשר נודע להם על חומרת הבעיה, ועל כן התביעה חסומה בזמן.