דב"ע ל/9 - 3

תקציר

המשיב עבד אצל המערערים תחילה כמשגיח כשרות ולאחר מכן כטבח. משפוטר המשיב, פסק לו בית הדין האזורי פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו. המערערים ערערו על החלטה זו, וטענו כי המשיב אינו עובד שלהם, אלא קבלן עצמאי, ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין הארצי אישר את החלטת בית הדין האזורי בקובעו כי המשיב אכן היה עובד, שכן הוא היה חלק בלתי נפרד מהעסק. זאת ועוד, הסכים בית הדין הארצי עם החלטת בית הדין האזורי לפסוק פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העבודה, שכן עבודתו של המשיב כמשגיח כשרות אינה שנויה במחלוקת ונכנסת להגדרת עובד. עם זאת, בית הדין הארצי מצא טעות בחישוב פיצויי הפיטורים של בית הדין האזורי בגין פדיון חופשה, והורה למערערים לשלם למשיב 28 ימי חופשה במקום. עוד טענו המערערים כי היה על בית הדין האזורי לוותר חלקית על פיצויי הפיטורים בהתחשב בהתנהלות המשיב, אך בית הדין הארצי דחה טענה זו. החלטת בית הדין האזורי התקבלה ברובה, תוך התאמה מצומצמת לעניין דמי פדיון חופשה, והערעור נדחה.