ע"פ 50/65

תקציר

פסק הדין עוסק במקרה של מסמכים מזויפים שהוגשו לרשויות הגרמניות על ידי שני נאשמים, עורך דין ועובדו, בשם לקוחותיהם, ותבעו פיצויים בגין רדיפות הנאצים. הנאשמים הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשורה של סעיפים, בהם קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון להוציא כספים בתואנות שווא וזיוף מסמכים. הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם לבית המשפט הישראלי יש סמכות לדון בתיק, שכן חלק ממעשי המרמה בוצעו בחו"ל. בית המשפט העליון קבע כי על פי סעיף 7 לפקודת סדר העונשין, 1936, לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדון במעשים שבוצעו בחלקם בתוך המדינה ובחלקם מחוצה לה. בית המשפט פירש את הפקודה כך שכל מעשה גלוי המגלה כוונה פלילית, לאו דווקא המעשה האחרון, מקנה סמכות. משכך, די היה במעשים שבוצעו בישראל, לרבות חתימה על מסמכים והכנת הצהרות כוזבות, כדי שבית המשפט הישראלי יקבע סמכות שיפוט. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי טענות הנאשמים בדבר בורות וחפות אינן משכנעות. הראיות הראו כי עורך הדין, וידנפלד, והעובד שלו, וגנר, היו מודעים לזיוף ומעורבים בו. בית הדין דחה את טענתו של ויידנפלד כי הכזבים בוצעו על ידי עוזרו ללא ידיעתו, במיוחד לאור יחסי העבודה הקרובים ביניהם. השתתפותו של וגנר הוכחה אף היא, למרות הכחשתו, בשל חלקו באיסוף המידע ושליטתו בשפה הגרמנית. בית המשפט הגיע למסקנה כי ההרשעות והעונשים שהטיל בית המשפט המחוזי, לרבות מאסר, היו מוצדקים. השופט כהן הדגיש במיוחד את חומרת העבירות, בהתחשב במקצועם של הנאשמים כעורכי דין, וציין כי גזרי הדין משקפים את חומרת העבירות.