ע"א 682/84

תקציר

בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהכריז על בנם של המערערים כבר-אימוץ. סלע המחלוקת העיקרי היה האם המערערים, שסבלו ממחלות נפש כרוניות, לא היו מסוגלים לטפל כראוי בילדם, כאמור בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. בעוד האם אושפזה שוב ושוב במהלך השנים, האב סבל גם מסכיזופרניה ונזקק להשגחה מתמדת. בנם טופל בעיקר על ידי הסבתא מצד האם, שכן המערערים לא היו מסוגלים להעניק טיפול הולם. עדויות העובדים הסוציאליים והראיות הרפואיות שהובאו בפני בית המשפט הצביעו על כך שמצבם הנפשי של המערערים לא איפשר להם לספק את צרכי ילדם, ומצבם לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. למרות שהמערערים טענו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על ראיות שמיעה בלתי קבילות, קבע בית המשפט העליון כי קיימות ראיות קבילות מספיקות כדי לתמוך במסקנה כי ההורים לא היו מסוגלים לטפל כראוי בבנם. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי יש לשקול את טובת הילד לאחר שקמה עילת אימוץ. בהתחשב בטובת הילד, השארתו בהשגחת המשפחה שביקשה לאמצו הייתה האפשרות העדיפה, על פני השמתו אצל סבתו, שלא הצליחה לספק סביבה מתאימה לצמיחתו ולהתפתחותו. לפיכך דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי להכריז על הילד כבר-אימוץ.