ב"ל 20226-06-17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת נכות ולזכאות התובע, בעל דרגת נכות יציבה של 75% לפחות, לקצבה מיוחדת למזונות אישיים לפי תקנה 10 לתקנות הקצבה המיוחדת. התובע טען כי הם אינם יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית בשל מוגבלותם וזקוקים לתחבורה חלופית באופן קבוע או במידה רבה. עם זאת, השופט פסק נגד התובעים וקבע כי הצורך שלהם בתחבורה שאינה תחבורה ציבורית לא הוכח כרגיל אלא מזדמן או בקנה מידה גדול במקרה הטוב. השופטת ביססה החלטה זו על עדויות אשתו ובנו של התובע, וכן על סתירות בהצהרות התובע ובתצהיריו. לדברי השופט, התובע לא עמד בדרישות לפי תקנה 10(ג) לתקנות הקצבה המיוחדת. לפיכך, התביעה נדחתה, אך התובע לא חויב בהוצאות כלשהן בשל אופייה המיטיב של ההחלטה. פסק דין זה מבהיר את ההבחנה בין התנאים לקבלת הטבות לפי תקנות 10(ב) ו-10(ג), ומדגיש כי האחרון מחייב צורך קבוע בתחבורה שאינה ציבורית, שלא הוכח די הצורך במקרה זה.