ע"א 1687/05

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 3 לחוק העררים, המסדיר את הליך הערעור על תשלומי ארנונה כלליים. המערערת טוענת כי לבית המשפט האזרחי אין סמכות לדון בתביעה, שכן הסמכות הבלעדית נתונה למינהל הארנונה ולוועדת ערר. עם זאת, בית המשפט קובע כי המבחן לקביעת הסמכות הוא "מבחן הרווחה", הבוחן את טיבו של הסעד המבוקש. מאחר והתובע מבקש סעד כספי, לבית המשפט האזרחי יש סמכות לדון בתיק. בית המשפט מוסיף ודן בטענת המערערת כי תביעת ההשבה עוקפת את מגבלת הזמן של 90 יום לערעורים המפורטת בסעיף 3. למרות שזה עשוי להיראות כך, החוק קובע כי נישומים ששילמו את חובותיהם יכולים לתבוע השבה מבלי להיות מחויבים על ידי מגבלת הזמן הנ"ל. זוהי הוראה מכוונת כדי לאפשר לאזרחים אמצעי מילואים. הגישה הנכונה, אם כן, היא להפעיל שיקול דעת בהתרת טענות אלה ובקביעה האם ניתן היה להעלותן במהלך תקופת ההתנגדות. במקרה הנוכחי, תביעת המשיב כוללת טענה לרשלנות כלפי המערערת בסיווג הנכס. למרות שמדובר בעניין טכני, בית המשפט סבור כי יש לו סמכות לדון בתביעה, במיוחד כאשר מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית מעבר להתנהלות רשלנית גרידא של הרשות. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים התומכים בזכות להשבת תשלומים שניתנו כתוצאה מרשלנות מנהלית, ומוצא כי המערערת אכן הוכיחה רשלנות בסיווג הנכס. עם זאת, בית המשפט אינו מקבל את תביעת המשיב לסעד מלא בגין שבע השנים שקדמו לתביעה. בהתחשב באינטרסים של שני הצדדים, בית המשפט מאשר את החלטת בית המשפט קמא לאפשר השבה בשלוש השנים שקדמו לתביעה, השומרת על איזון אינטרסים ומונעת פגיעה פוטנציאלית בקופה הציבורית. לסיכום, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים, ושני הצדדים יישאו בהוצאותיהם. את פסק הדין יש לשלוח לצדדים בדואר רשום.