עע"מ 2007/20

תקציר

פסק הדין דן בשימוש של רשויות מקומיות בהליכים מנהליים לגביית ארנונה וחובות ביעילות, כפי שמתאפשרת בפקודת המסים, ללא צורך בתביעות מסורתיות בבתי המשפט. מבחינה היסטורית, המסלול המנהלי לגביית ארנונה לא נוצל עד לאכיפת הצהרת המס בשנת 2000. מאז, הרשויות יכולות לבחור בין תביעות אזרחיות לבין גבייה מנהלית. המקרה העלה שאלות בדבר תקופת ההתיישנות ותחולתה של דוקטרינת השיהוי בגבייה מנהלית. פרשת נאסר החילה תחילה את תקופת ההתיישנות על הליכים אלה, דעה שהורחבה מאוחר יותר בפרשת סלומון. נבחן היחס בינם לבין סעיף 20 לחוק ההתיישנות – שמשמעותו כי שעבוד אינו פוקע – ועולה כי גם עם זמן מימוש שעבוד בלתי מוגבל, ניתן לערער על עיכובים מנהליים. המקרה הנוכחי לא ערער על תקופת ההתיישנות, אלא התמקד בשאלה האם חל שיהוי על פעולות השעבוד של הרשות. תוך הכרה בחובה על הרשויות לפעול בהקדם, נקבע כי המערערת, רשות מקומית, לא התמהמהה באופן משמעותי, שכן הן ניסו בהתמדה לגבות את החוב בפעולות שונות לאורך השנים. המשיב היה מודע לחוב, והוכח באמצעות מכתבי הודאה בחוב ובקשת הקלות. לפיכך, פסק הדין מתח ביקורת על החלטתו הקודמת של בית המשפט לעניינים מנהליים, שהעדיפה את המשך החתירה של הרשות לגביית חובות, נוכח הודאתו ואי תשלום החוב. בסופו של דבר ביטל בית המשפט את פסק הדין הקודם והורה למשיבה לכסות את מלוא החוב בתוספת ריבית רלוונטית, בצירוף הוצאות משפט, תוך חיזוק עדיפות האינטרס הציבורי בהשבת החוב.