רע"א 10998/07

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין "חוזה זיכיון" שנחתם בין מדינת ישראל לבין חברה פרטית להקמתו והפעלתו של כביש חוצה ישראל. החוזה, העומד במרכז המחלוקת, מתווה את תנאי ההסכם, לרבות זכויות החברה לפעול בקרקע לתקופה של 30 שנה. הנושא המרכזי הוא פרשנותו של חוזה זה, בפרט לגבי אופי הזכויות המוקנות לחברה הפרטית. החברה טענה כי אין להטיל עליהם היטל השבחה, שכן החוזה אינו מקנה להם בעלות או זכויות חכירה כהגדרתן בדין הישראלי. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי פסקו נגד החברה ופירשו את החוזה באופן שונה. הם טענו כי הזכויות המהותיות בחוזה, קרי הזכות לפעול באופן בלעדי על הקרקע במשך שלושה עשורים, מהוות חכירה לדורות, הכפופה להיטל. עוד ציינו בתי המשפט כי המדינה, כצד לחוזה, לא תסכים לתנאים הסותרים את תכליתו. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם הערכאות הנמוכות יותר, דחה את בקשת רשות הערעור, ובכך חיזק את התפיסה כי יש לפרש את החוזה על בסיס זכויותיו המהותיות, ואישר את הקביעה כי הזכויות שבידי החברה זכאיות לחכירה לדורות, ובכך מחייבות את היטל ההשבחה. פסק דין זה מדגיש את חשיבותן של הזכויות וההוראות בפועל בחוזה ולא את התוויות או המינוח בהם משתמשים הצדדים.