עב"ל 221/97

תקציר

הערעור מתייחס לדחיית תביעה לקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי על ידי שני מערערים ששהו זמן ניכר בחו"ל. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בעבר את תביעת המערערים, והוביל אותם לערער על ההחלטה. טענתם העיקרית של המערערים היא כי דרישות התושבות בחוק הביטוח הלאומי מתייחסות אך ורק לחובת תשלום הפרשות ולא לזכאות להטבות. עם זאת, בית המשפט מצדד במוסד לביטוח לאומי, ומסכים עם קביעתו של בית הדין האזורי כי המערערים, ששהו תקופות ממושכות בחו"ל, לא מילאו אחר דרישות התושבות לקבלת קצבת זקנה. קביעת "תושבות" בישראל היא שאלה עובדתית, ועל הזיקה למדינה להיות מהותית ולא זמנית. כמו כן, תנאי התושבות חלים עד למועד הזכאות לקצבה. פסק הדין מדגיש כי מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל היא חובה ומבוססת על עזרה הדדית, כאשר דרישות התושבות חלות לאורך כל תקופת הזכאות. לפיכך, הערעור נדחה, אם כי בית המשפט מציין כי שינוי מעמד התושבות של המערערים יזכה אותם בפנסיה ממועד שינוי זה. ההחלטה מתייחסת גם לרלוונטיות של חוקי היסוד ומדגישה כי כל זכאות לפנסיה כפופה לתנאים שקבע המחוקק, לרבות תושבות.