תמ"ש 26733-10-14

תקציר

פסק דין זה נובע משתי תביעות לשון הרע שהוגשו זו נגד זו על ידי בני אותה משפחה. התביעה הראשונה הוגשה על ידי עורך דין, התובע, נגד בני משפחתו, הנתבעים, בטענה כי השמיצו את שמו הטוב. הנתבעים הגיבו בתביעה שכנגד כנגד התובעת, תוך ציון לשון הרע, וכן טענות נוספות בגין הטרדה מינית, הפרת סדר ופגיעה בפרטיות. שורש הסכסוך מתייחס לסכסוך משפחתי על שימושי הקרקע. התובע ציין שלושה אירועים נפרדים בהם הנתבעים השמיצו אותו לכאורה: (1) הנתבעים הגישו נגדו תלונת שווא, (2) הנתבעים צעקו לעברו קללות מאיימות מחוץ למשרדו, ו-(3) הנתבע השני הסיג גבול ברכושו וקילל ואיים עליו בנוכחות אשתו ובתו. הנאשמים הכחישו את הטענות ומסרו גרסאות נגדיות לאירועים. במהלך הדיון העידו מספר עדים, ביניהם לקוחו של התובע שנכח באירוע הראשון, אחיו של התובע ועובדים שעבדו בביתו של התובע בעת האירוע השני. עדויותיהם תמכו במידה רבה בגרסת הנאשמים לאירועים ולא ייחסו משמעות משמעותית לדברים שנאמרו, וראו בהם קללות וגידופים שנאמרו בלהט הרגע. השופטת ניצן סילמן קבעה כי התבטאויות הנתבעים, גם אם אכן נאמרו, אינן מהוות לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. היא הדגישה כי החוק נועד לאזן בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי, ולא כל חילול קודש מכוער נחשב לשון הרע. במקום זאת, אלה נתפסו באופן הולם יותר כקללות וגידופים בהקשר המשפחתי הרגשי. כמו כן, השופט קבע כי תלונות הנתבעים למשטרה וללשכת עורכי הדין נעשו בתום לב, מתוך סברה שהן מוצדקות, ולכן אינן מהוות לשון הרע. סיכומו של דבר, הן תביעת התובע והן תביעתם שכנגד של הנתבעים נדחו ללא כל צו להוצאות, והעילות הנוספות שהובאו בתביעה שכנגד נדחו אף הן מחוסר ראיות מספיקות. השופט עודד את המשפחה לפתור את בעיותיהם באופן פנימי, והציע כי אפיקים טיפוליים מתאימים יותר לסכסוכים משפחתיים. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 5.7.2015.