ע"פ 767/76

תקציר

פסק הדין עוסק בערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לשתי עבירות לפי תקנות ההגנה (כספים), 1941, הנוגעות להחזקת מטבע חוץ ואי הצעת מטבע כאמור לאוצר. הנאשם טען כי כתב האישום לא פירט את העובדות המהוות את העבירות וכי קבלת מט"ח מתושב חוץ אינה עבירה. בתוך כך, המדינה ערערה על זיכויו של הנאשם מאשמת אי מתן מט"ח לאוצר. בית המשפט העליון קבע כי התביעה אינה נדרשת לטעון להיעדר רישיון כאשר על הנתבע להוכיח את קיומו. נמצא כי מעשיו של הנאשם היוו הפרה של תקנה 3 לתקנות ההגנה (מימון), שכן הוא קיבל סכומי כסף ניכרים מט"ח ממקורות בלתי מורשים למטרות עסקיות. באשר לאישום של אי הצעת המטבע לאוצר, קבע בית המשפט כי נוסח כתב האישום אינו מאפשר הרשעה, אך ערעור המדינה נדחה מאחר שלא הוסיף לחומרת העבירה לפי תקנה 3. כמו כן, הקנס שהוטל על הנאשם נחשב בלתי מידתי והוגדל ל-100,000 ל"י, בעוד המאסר על תנאי נותר ללא שינוי. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את ערעורו של הנאשם ואת ערעור המדינה על הזיכוי, אך קיבל את ערעורו של האחרון על העונש, מה שהוביל להגדלת הקנס.