ת"א 56536-05-19

תקציר

התובע, נכדו של תאופיק יונס, תבע את קרוביו על זכותם לרכוש זכויות מסוימות במקרקעין הרשומים על שמם, בטענה כי יש לו זכות קדימה עליהם לפי סעיפים 100(א) לחוק המקרקעין ו-114 לחוק הירושה. התובע טען כי הקרקע המדוברת, עליה עמדו מטעי זיתים, מהווה "חווה חקלאית", וכי הנתבעים, כיורשים משותפים של החווה לאחר מותו של תאופיק, היו מחויבים להציע לו זכות קדימה בטרם ימכרו את הקרקע לצד שלישי. בנוסף, טענה התובעת כי כאשר זכויותיו של אחד היורשים הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (עקב מעבר היורש לירדן, מדינת אויב), הפך האפוטרופוס לאחראי לחובותיו של אותו יורש והיה מחויב באותה זכות קדימה. הנתבעים טענו כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא נכנס לנעליו של היורש ולכן אינו כבול בזכות קדימה. כמו כן, הם טענו כי הקרקע המדוברת אינה מהווה "חווה חקלאית". בית המשפט הסכים עם הנאשמים בשני הסעיפים. ראשית, נמצא כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא נטל על עצמו את אותן חובות כמו הבעלים המקורי ולא היה מחויב בזכות קדימה. בית המשפט נימק זאת בכך שהבעלות של האפוטרופוס אינה המשך של הבעלות הקודמת אלא צורה חדשה של בעלות מקורית, שנרכשה בתהליך הדומה להפקעה ואינה מושפעת מזכויות קדימה קודמות. באשר לטיבה של הקרקע, קבע בית המשפט כי בעוד מטעי זיתים ניטעו על הקרקע, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת היותה של הקרקע "חווה חקלאית" כהגדרתה בחוקים הרלוונטיים. לגופו של עניין, התובע לא הוכיח כי פרנסת משפחתו תלויה במטעים אלה או כי מכירת הקרקע תפגע ביחידת הייצור החקלאי. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי זכות הקדימה של התובעת, שהייתה תלויה בצו הירושה, לא נרשמה בתוך השנתיים הנדרשות בחוק, ובכך בוטלה כל זכות כזו. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעים 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.