בר"ע 43125-02-20

תקציר

השופט קבע כי יש לקבל ערעור שהגיש יחיד נגד המוסד לביטוח לאומי ("המכון") בעניין קצבת הנכות שלו. הערעור נסב סביב פרשנותו של פסק דין קודם הנוגע לטובתו של המערער. השופט קבע כי נפלה טעות בפסק הדין הקודם, שלא הבהיר את היקף הבדיקה של המכון בעקבות פסק הדין. משכך, בחן המכון מחדש את כל תביעת הנכות של המערער, במקום לבחון באופן ספציפי את מועד תחילת נכותו, כפי שהתכוון פסק הדין הקודם. השופטת הדגישה כי המכון לא ערער על ההחלטות הקודמות בעניין שילוב הנכות של המערער ולכן ההליכים בעקבות שיקול הדעת המוטעה אינם רלוונטיים. זאת ועוד, הדגישה השופטת את זכותו של המערער להליך מעין שיפוטי ראוי והוגן, אשר נפגעה במקרה זה. מאחר שפסק הדין התבסס על אי הבנה, החליטה השופטת לתקן את פסק הדין הקודם כדי למנוע אי הבנה נוספת והורתה למכון לשאת בהוצאות המערערת. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את עקרון סופיות פסקי הדין, אך במקרה זה הפגיעה המשמעותית בזכויות המערער גברה על עיקרון זה.