עתפ"ב 64499-02-22

תקציר

בפסק דין זה נדחתה בקשתה של המערערת להציג ראיות חדשות לערעורה משום שלא עמדה בתנאים הנדרשים: חוסר יכולת להציג את הראיות במהלך המשפט, ופוטנציאל של הראיות החדשות לשנות באופן משמעותי את ההחלטה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הראיות הנוספות, לרבות חוות דעת מהנדס ומכתב מרב, לא ישנו באופן מהותי את התוצאה. גם טענותיו של המערער בדבר התנהלות פסולה פרוצדורלית והיעדר סמכות המדינה לבקש צווי הריסה נדחו. הטענות נדחו משום שלא הועלו במהלך המשפט וחסרות שחר על סמך מסמכים שהוצגו המעידים על סמכות המדינה. חלק מכריע מהדיון המשפטי נסב סביב סעיף 239(א) לחוק, המאפשר הריסת מבנים בלתי חוקיים כאשר קיים אינטרס ציבורי מיוחד ומתקיימים תנאים מסוימים, כגון אי הגשת כתב אישום פלילי. חרף טעויות באפיון הקרקע על ידי בית משפט קמא כחקלאית, מצא בית המשפט כי קיים אינטרס ציבורי מיוחד להריסה. גורמים כגון רגישותו של אתר קבר רשב"י, שיקולי בטיחות בשל ליקויים מבניים חמורים ואופייה של בנייה בלתי חוקית ובלתי מפוקחת הדגישו אינטרס ציבורי זה. למרות שהמערערת טענה ללגליזציה פוטנציאלית על פי תב"ע חדשה, בית המשפט ציין את חוסר הביסוס המספק של טענה זו בדבר היתכנות תכנונית. גורמים נוספים כללו את חשיבותו הדתית, הלאומית והציבורית של האתר, המחייבת שמירה על הסדר והבטיחות. בסופו של דבר נדחה הערעור, ללא צו להוצאות, אך ניתנה שהות זמנית להריסה עד 21 במרץ 2022.