דב"ע לב/104 - 0

תקציר

בפסק הדין התייחס בית הדין לתביעת המערערת לתגמולים בגין פגיעה בשמיעה, הנטענת כ"תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע" במסגרת מיקרוטראומה. תביעתו של המערער נדחתה תחילה בבית הדין האזורי, מה שהוביל לערעור הנוכחי. המערער טען כי חשיפה לרעש מעבודתו כטכנאי טלפונים תרמה לליקוי השמיעה שלו, כאשר הפגיעות המצטברות היוו חלק מהתביעה. בית הדין בחן האם אובדן השמיעה מתאים כתוצאה מ"תאונת עבודה" באמצעות מיקרוטראומה, הכוללת סדרה של אירועים קלים ופתאומיים המובילים במצטבר לפגיעה. כדי לתמוך בטענה זו נדרשה עדות רופא, אך לא הוצגה. ללא ראיות כאלה, בית המשפט סירב להאריך את התיק לאיסוף ראיות נוסף, שכן לא הייתה אינדיקציה ראשונית לפציעות מצטברות. באשר לתביעת "מחלת מקצוע", החוק דורש כי המחלה תוכר כמחלת מקצוע, תהווה מצב קבוע ותתגרם כתוצאה מעבודה, וכל זאת יש להוכיח באופן חד משמעי. הערעור נסב על השאלה האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין לקות השמיעה שלו, במיוחד כאשר תקנות החוק קובעות סף רעש של 85 דציבלים לחזקת הסיבתיות. המערער עבד בסביבה עם רמות רעש נמוכות יותר ולכן לא נהנה מחזקה זו. עדותו של פרופ' פיינמסר הצביעה על קשר אפשרי בין הרעש לבין נזק לאוזן הפנימית, אך חסרה את הוודאות הנדרשת. בית הדין מצא כי הראיות אינן עומדות בנטל ההוכחה הנדרש לסיבתיות בין ליקוי השמיעה של המערער לבין העסקתו, ומשכך נדחה הערעור ללא הוצאות.