דנ"א 5407/15

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לדיון נוסף בתביעת לשון הרע. על פי חוק בתי המשפט, דיונים נוספים שמורים לתיקים הנוגעים לסוגיות משפטיות משמעותיות, כגון סתירות בפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, או פסקי דין חדשים ומורכבים. העותרים טענו כי פסק הדין הראשוני קבע הלכה נפרדת לאמירות מכפישות שנאמרו במהלך סכסוכים עסקיים, אשר פגעו בזכות לשם טוב. השופט מכיר בחשיבותה של הזכות לשם טוב, ומתאר אותה כזכות יסוד של האדם, המקבילה לחופש הביטוי, ומוגנת על ידי המשפט העברי וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד הם מדגישים כי הצורך להגן על זכות זו, במיוחד אל מול התבטאויות פוגעניות, הוא טבעי ומוכר משפטית מזה מאות שנים. עם זאת, השופט מציין כי הדרישות לדיון נוסף נדיר אינן מתקיימות במקרה זה. פסק הדין המדובר אמנם לא התייחס לסוגיית חופש הביטוי בסכסוכים עסקיים, אך לא סתר פסיקות קודמות ולא הציג פסיקה חדשנית ומורכבת. מדובר בפסק דין נקודתי, מוגבל בהשלכותיו, ומבוסס על החלטה פה אחד. בנוסף, מדגישה השופטת את הפסיקה הקיימת בנושא לשון הרע ואת יחסה לחופש הביטוי, כמו גם את נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, שכללו ניתוח מקיף של הפרסומים המדוברים. מסקנתם היא כי חששותיהם של העותרים מוגזמים, והשלכותיו של פסק הדין מוגבלות למקרה הספציפי. לפיכך, הבקשה לדיון נוסף נדחית, ללא צו להוצאות, שכן המשיבים הגישו את תגובתם מבלי שהתבקשו.