בש"פ 3396/97

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התמקד בסמכותם של בתי המשפט לעכב את ביצוע צווי המעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים. המדינה טענה כי מרגע שבית משפט מחליט לעצור נאשם עד תום המשפט, המעצר צריך להיות מיידי, וכל עיכוב הוא ללא אישור. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי סעיף 5(1) לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך שופטים לקבוע מועד אחר לתחילת המעצר, ומכאן משתמע כי עיכוב המעצר. בית המשפט הדגיש כי סמכות זו חלה הן על חשודים והן על נאשמים, ללא הבחנה. זאת ועוד, הוראת סעיף 55, המתירה עיכוב בשחרורו של נאשם, תומכת בסמכותו הכללית של בית המשפט לדחות החלטות, אם כי יש לעשות בה שימוש במשורה ורק בנסיבות חריגות. ההיגיון העומד מאחורי גישה זו הוא שאם בית המשפט מגיע למסקנה כי יש צורך במעצר אדם, אזי יש לבצע את המעצר בהקדם. במקרים הספציפיים שהוצגו קבע בית המשפט כי ערעורי המדינה מוצדקים, וביטל את החלטות בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע צווי המעצר. למרות שהמקרים הפכו תיאורטיים, פסק הדין ביסס את עמדת בית המשפט בעניין זה.