ד"נ 17/80

תקציר

השאלה במקרה דנן היא האם יש לראות ביקבים שבבעלות העותרת "מבנים חקלאיים" לפי סעיף 1 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, כך שיהיו זכאים לשיעור ארנונה נמוך יותר. העותרת היא אגודה שיתופית שבבעלותה יקבים בזכרון יעקב ובראשון לציון. פרשנותה של הגדרת "מבנה חקלאי" בחוק שנויה במחלוקת, ובפרט החלופה השנייה של ההגדרה, המתייחסת למבנים המשמשים כמפעלים. על פי הגדרה זו, כדי להיחשב כמבנה חקלאי, על מפעל לעמוד בשלושה תנאים: (1) עליו לשמש כיום או המיועד לשמש בעתיד כמפעל; (2) היא חייבת להיות בבעלות חקלאי או קבוצת בני אדם שלפחות שני שלישים מחבריה הם חקלאים; (3) לפחות שני שלישים מהייצור או מהשירותים של המפעל יהיו לטובת המשק החקלאי. רשויות המס לא הכירו ביקבי העותרת כמבנים חקלאיים. הנושא הובא בפני מספר ועדות ובתי משפט, אשר כולם פסקו כנגד טענת העותר. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את ערעור העותר, ואישר כי היקבים אינם נחשבים למבנים חקלאיים. בית המשפט קבע, כי המילה "ייצור" בהגדרה מתייחסת לטובין המיוצרים ולא לתהליך יצירתם, ועליה להיות לשימושם בפועל של המשקים החקלאיים ולא רק להועיל להם כלכלית. יתר על כן, כוונת המחוקק מאחורי ההגדרה הייתה להעניק הטבות מס לנכסים המשמשים למטרות חקלאיות, ולא לחקלאים עצמם. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי היקבים, המייצרים יין לשוק החופשי ולא רק לחוות העותרת, אינם עומדים בדרישות להיחשב מבנים חקלאיים. העותר חויב בהוצאות טרחת עורך הדין של המשיב.