ע"פ 55/87

תקציר

המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה ונידון למאסר עולם בגין ירי למוות בנערה שרצתה לסיים את מערכת היחסים ביניהם. הוא ערער על פסק הדין וטען כי פעל מתוך אוטומטיזם ולא הייתה לו כוונה להרוג. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, וקבע כי התביעה הצליחה להוכיח את יסודות העבירה. בית המשפט קבע כי אלמנט ההכנה, גם אם קצר, היה נוכח כאשר המערער עזב תחילה את המקום ולאחר מכן חזר עם רובה. עוד מצא בית המשפט כי דברי הקורבן לא היוו הצדקה תקפה להריגה, וטענת המערער בדבר אוטומטיזם לא הייתה משכנעת. הראיות הראו כי הוא היה בשליטה על מעשיו וירה יריות מרובות לעבר חלקי גופו הרגישים של הקורבן, דבר המצביע על כוונתו והחלטתו להרוג. פסק הדין הדגיש את ההבחנה בין כוונה לבין החלטה, והבהיר כי בעוד שניתן להניח כוונה מתוצאותיו הטבעיות של מעשה, החלטה דורשת רצון או שאיפה נוספים. מעשיו של המערער הוכיחו הן כוונה והן החלטה להרוג. הערעור נדחה, וההרשעה המקורית וגזר הדין נשמרו.