עע"מ 816/23

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט עוסקים בפרשנותו של סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות בדבר היקף הסכומים שנכללו בתקופת ההשבה, שיטת החישוב בחוות דעת המומחה, זכאותן של עיריות להגנה תקציבית כדי להימנע מהחזרת מלוא הסכומים, והגמול ושכר הטרחה שנפסקו לתובעים ולבאי כוחם. בית המשפט מבהיר כי חובת ההודעה בכתב לעיריות מולאה על סמך פסיקה שניתנה לאחרונה. בשאלה העיקרית קובע בית המשפט כי תקופת ההשבה לפי סעיף 21 מתייחסת למועד גביית החוב על ידי הרשות, ולא למועד יצירת החוב. זאת, בהתבסס על לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו ותכלית מתן ודאות תקציבית ואינטרס הסתמכות לרשויות. בית המשפט מוצא תימוכין לפרשנות זו גם בהסדרים הכלליים בדבר התיישנות, העולים בקנה אחד עם תכליתו של הסעיף. באשר לחוות דעת המומחה, בית המשפט אינו מוצא טעויות בחישובים וקובע כי לעיריות ניתנה הזדמנות להציג את טענותיהן ונתוניהן בפני המומחה. בית המשפט מוסיף ודן בהגנה העיקרית של העיריות המבוססת על הגנה תקציבית וקובע כי יש לבחון היטב את ההשפעה על הקופה הציבורית, ולהביא ראיות לפגיעה ממשית. מאחר שבית המשפט הגיע למסקנה שונה לגבי תקופת ההשבה, העניין מוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בהשלכות על התקציב ועל הגמול ושכר הטרחה המתאימים. לבסוף, בית המשפט מחליט כי לא יינתן צו להוצאות לאור התוצאה ומשמעות הסוגיה.