עת"מ 13876-11-22

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה בעניין החלטת רשות מנהלית בנושא הדיור הציבורי. בית המשפט מדגיש כי הוא אינו משמש "סמכות עליונה" בהחלטות מנהליות ויתערב רק במקרים חריגים, כגון פגיעה בצדק הטבעי או בצדק חלוקתי. במקרה דנן, ערעורה של העותרת מתייחס למיקומה ברשימת ההמתנה לדיור ציבורי ולקריטריונים לזכאות. בית המשפט מוצא כי החלטות הרשות עולות בקנה אחד עם מדיניות ונהלים מקובלים, הנותנים עדיפות לוותק ולצדק חלוקתי בהקצאת משאבי דיור ציבורי מוגבלים. תסכולה של העותרת משינוי תפקידיה ברשימת ההמתנה עקב שינויים בנסיבותיה מובן, אך אינו מצדיק את התערבות בית המשפט. המדיניות, הקובעת את ותק ההמתנה על סמך מועד אישור הזכאות לדירה הנוכחית, קיימת משנת 2016 ואושרה בהליך הרלוונטי שעודכן באותו יום שבו התקבלה ההחלטה המדוברת. זאת ועוד, שינויים בנתוניה האישיים של העותרת, כגון ילדיה הגדלים, משפיעים על זכאותה לדיור ציבורי. בית המשפט מדגיש כי הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל ויש לחלקו באופן שוויוני, והיענות לבקשות העותר תפגע בעיקרון זה. הפסיקה בנושא הדיור הציבורי מדגישה את תפקידם של השוויון והצדק החלוקתי, המתיישב עם החלטות הרשות. לפיכך, העתירה נדחית מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.