ה"פ 29444-04-19

תקציר

המחלוקת היא על הזכות להשתמש במעבר בשכונה. התובעים, שהם החוכרים של חלקות מסוימות בשכונה, תבעו את הנתבעים, החוכרים של חלקות שכנות, על חסימת קטע שביל ששימש את התובעים לגישה לבתיהם. השביל המדובר לא היה שביל ציבורי רשמי אלא שביל בלתי רשמי ששימש את תושבי השכונה במשך שנים רבות. התובעים טענו כי יש להם זכות להשתמש בשביל מכוח סעיף 94 לחוק המקרקעין, המקנה זכות מעבר לאחר 30 שנות שימוש. עוד טענו כי חסימת הדרך גרמה להם לאי נוחות רבה ואף פגעה בגישתם לבתיהם במקרי חירום. מנגד, הנתבעים הצדיקו את מעשיהם בכך שהדרך נחסמה בשל מטרדים שנגרמו על ידי דיירים בבתי התובעים וכי קיימים נתיבים מקבילים לשימוש התובעים. בנוסף, טענו הנתבעים כי השביל לא נועד לשימוש ציבורי והיה בבעלות פרטית. לאחר בחינת הראיות וביקור באתר, פסק בית המשפט לטובת התובעים. בית המשפט קבע כי השימוש בדרך למעבר נקבע במשך למעלה מ-30 שנה וכי אכן מדובר בשימוש נוגד, שהנתבעים היו מודעים לו. כמו כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן לחסום את הדרך בשל מטרדים שנגרמו על ידי אחרים, וכי אמונת התובעים כי מדובר בדרך ציבורית אינה רלוונטית. בית המשפט הורה לנתבעים להסיר את החסימה והצהיר כי לתובעים אינטרס טובת הנאה במעבר הדרך. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם את הוצאות המשפט של התובעים. פסק הדין הדגיש את הצורך בפתרון כולל למעברים בשכונה, שהרשות המקומית לא התייחסה אליו.