ת"א 2492-01-20

תקציר

השופט דחה את תביעת התובע נגד הנתבע וקבע כי אין לה כל שחר. ההחלטה התבססה על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, התביעה נדחתה מחמת התיישנות; היא הוגשה למעלה משבע שנים לאחר הגשת עילת התביעה, והדיון בה יחייב התעמקות באירועים שהתרחשו כבר בשנת 2005, מה שהופך אותה למיושנת. שנית, התובעת כבר הגישה תביעה דומה בשנת 2012, אשר נדחתה כאשר התובע משך אותה בעקבות דחיית בקשתם לצו מניעה נגד מימוש ערבות בנקאית. התביעה הנוכחית, שהוגשה בשנת 2020, הייתה בסך הכל ניסיון להתדיין מחדש באותו נושא ולכן נחסמה פרוצדורלית. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי לתובעת הייתה הזדמנות לערער על חוקיות מימוש הערבות הבנקאית במקרה הקודם וכעת היא מנועה מלהעלות טענות אלה. בנוסף, השופטת ציינה כי התובע היה צד להליכים משפטיים אחרים הקשורים לעניין, אך לא העלה את הטענה למימוש ערבות שלא כדין במהלך אותם הליכים. לבסוף, השופטת ציינה כי גם תביעתה הנוכחית של התובעת, שהוגשה בשנת 2019, נדחתה מחוסר אישור של בית המשפט לפירוק, מה שתומך עוד יותר בטענה כי התביעה הנוכחית אינה מוצדקת. לאור נימוקים אלה, הורה השופט על מחיקת התביעה ופסק לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, בסך 15,000 ₪.