ד"נ 10/69

תקציר

ההחלטה כרוכה בפרשנותו ויישומו של סעיף 5 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), התשי"ט-1959, הקובע פטור מאשמת ביגמיה אם הנישואין אושרו על ידי בית דין רבני ואושרו על ידי הרבנים הראשיים לישראל. המקרה התעורר בעקבות בקשתו של הבעל להינשא בשנית לאחר שאשתו סירבה להתגרש, מצב שלא נבע מ"מכשול אובייקטיבי" אלא מסירובה של האישה. בית הדין הרבני הגדול העניק לבעל היתר נישואין, מה שמרמז על כך שסירובה של האישה היה מתוך נקמנות ולא מתוך רצון אמיתי לפיוס. בית המשפט העליון בחן מחדש אם הפטורים של סעיף 5 פורשו נכון. היא שאלה האם יש לחייב את בתי הדין הרבניים להעניק היתרי נישואין רק כאשר מחסום אובייקטיבי מונע גירושין, כפי שנטען בפרשת שטרייט התקדימית. רוב השופטים חלקו על פרשנות מצמצמת זו, המגבילה את סמכות האישור רק למכשולים אובייקטיביים, וקבעו כי ניתן לתת היתרים במקרים שבהם מתריסים חובות הגירושין, גם ללא מניעה אובייקטיבית. הם קבעו כי שיקול הדעת לאישור נתון בידי הרבנים הראשיים, הנטועים בשיקולים הלכתיים, שמטרתם אינה לעקוף את תכליתן של נורמות חברתיות מונוגמיות, אלא לטפל בנבכי הנישואין האישיים בחמלה. חשוב לציין כי בית המשפט ציין כי כוונת המחוקק ההיסטורית של סעיף 5 מקבילה לחוקי ארץ ישראל המנדטורית, ללא מגבלות נוספות על שיקול הדעת הרבני שאליהן התכוון התיקון משנת 1959. כתוצאה מכך, הם אישרו את היתר הנישואין של בית הדין הרבני בנסיבות הנוכחיות, תוך יישור קו עם תובנות לגבי ערכים משפטיים ודתיים חילוניים כאחד, אך הבטיחו כי מתן היתר נישואין לא ישמש רק ככפייה ליישוב סכסוכי גירושין. המקרה מדגים את האיזון המבוקש בין הדין הדתי, אמות מידה חילוניות של צדק ולכידות חברתית, ובסופו של דבר נותן עדיפות להסרת מעמד של עיגון בהקשרים ייחודיים.