בד"א 98/06

תקציר

פסק דין זה מיום 17.1.2008 עוסק בערעורים שהגישו עו"ד פלוני (המשיב) והוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב (המערערת) על החלטת בית הדין המשמעתי האזורי של לשכת עורכי הדין בתל אביב. המשיב הורשע בעיסוק בעריכת דין בזמן השעיה, בביצוע מעשים הפוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית המשפט קמא גזר על המשיב 10 שנות מאסר על תנאי, שירוצו במצטבר עם מאסר על תנאי אחר קיים. המערער ביקש גירוש לצמיתות, ואילו המשיב ערער הן על הרשעתו והן על גזר דינו. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **עבירות של עיסוק בעריכת דין בזמן השעיה:** ליבת התיק סובבת סביב המשך עיסוקו של המשיב בעריכת דין למרות השעיה שהטיל בית המשפט העליון. משמעות הדבר הישירה היא לסעיפים 97 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, העוסקים בעיסוק בעריכת דין ללא הרשמה ובביצוע מעשים הפוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין, בהתאמה. פסק הדין מדגיש כי מעשים כאלה מהווים הפרה חמורה של התנהלות מקצועית. * **התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין:** מעבר לעיסוק בזמן השעיה, המשיב הורשע גם לפי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין. הוראה רחבה זו חיונית לשמירה על אמון הציבור במקצוע עריכת הדין. מצגי השווא לכאורה של המשיב בנוגע להשעייתו ומקום עבודתו, כמו גם הערותיו המזלזלות על לשכת עורכי הדין והרשות השופטת, נופלים תחת קטגוריה זו. * **פסקי דין בטלים ואמונה סובייקטיבית:** טענה משפטית משמעותית שהעלה המשיב הייתה כי פסק הדין של בית המשפט העליון על ההשעיה היה "בטל". ערכאת הערעור דחתה בתוקף רעיון זה, והדגישה כי פסקי דין, גם אם נתפסים כשגויים על ידי צד, אינם בטלים אוטומטית. נדרש הליך משפטי רשמי כדי לערער או לבטל פסק דין. בית המשפט מצא כי "אמונתו הסובייקטיבית" של המשיב בחוסר תוקף ההשעיה אינה רלוונטית וחסרת תום לב, במיוחד לאור ניסיונו כעורך דין. זה מדגיש את העיקרון של *res judicata* ואת החשיבות של כיבוד הסמכות השיפוטית. * **הגינות דיונית וזכות הגנה:** המשיב טען שלא ניתנה לו הזדמנות להציג את הגנתו. עם זאת, בית המשפט פירט כיצד המשיב, באמצעות סנגורו שמונה, ויתר על זכותו להגן על עצמו ועורך דינו הצהיר שהם יהיו "מחוץ לחדר הדיון". בית המשפט פירש זאת כוויתור מרצון על הזכות להעיד או להציג טיעונים, מה שהוביל להגשת טיעונים בכתב. החלטה זו, המבוססת על תקנה 32(4) לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962, ממחישה את גישתו של בית המשפט למצבים בהם נראה כי צד מתחמק במכוון מההליכים. * **מידתיות גזר הדין והרשעות קודמות:** בית המשפט לערעורים בחן בקפידה את העונש שהוטל על ידי בית המשפט קמא. הוא התייחס לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון בנוגע להיסטוריה המשמעתית של המשיב, וציין דפוס התנהגות עקבי והרשעות קודמות רבות בעבירות הכרוכות בהערות לא מכבדות נגד הרשות השופטת. בית המשפט מצא כי המשיב לא למד דבר מההליכים הקודמים. הדבר יוצר תקדים חזק לבחינת חומרתן של עבירות חוזרות ונשנות והצורך בעונש מרתיע בעת הערכת סנקציות בגין התנהגות בלתי הולמת מקצועית. * **עונשי מאסר על תנאי מצטברים:** הטלת עונש על תנאי מצטבר היא היבט משמעותי בהליך המשמעתי. החלטת בית המשפט לאשר את עונש המאסר על תנאי מצטבר של 10 שנים, אשר יאריך את תקופת הסנקציה הפוטנציאלית של המשיב גם בשנותיו המאוחרות, משקפת את החומרה שבה מטפלים בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת חוזרת ונשנית. * **סקירת גזרי דין לערעורים:** פסק הדין ממחיש את תפקידה של ערכאת הערעור בבחינת עונשים שהוטלו על ידי גופי משמעת נמוכים יותר. בעוד שהמשיב טען כי העונש חמור מדי, המערער טען כי הוא מקל מדי. בית המשפט איזן טענות אלה על ידי התחשבות בעברו המשמעתי הנרחב, של המשיב ובאופי העבירות, ובסופו של דבר אישר את גזר דינו של בית המשפט קמא על ידי דחיית שני הערעורים. לסיכום, פסק דין זה מחזק את כללי ההתנהגות המחמירים המצופים ממשפטנים בישראל. הוא מדגיש את סופיות ההחלטות השיפוטיות, את ההשלכות של עיסוק בעריכת דין בזמן השעיה, את חשיבות היושרה המקצועית ואת המשקל המשמעותי שניתן להיסטוריה המשמעתית של עורך הדין בעת קביעת סנקציות מתאימות. דחייתו הנחרצת של בית המשפט את טענות המשיב, ובמיוחד טענתו לפסקי דין "בטלים" והערותיו המזלזלות, מעידה על מחויבות לשמירה על כבודה וסמכותה של מערכת המשפט.