עפ"ג 72202-03-25

תקציר

פסק דין זה של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, עוסק בערעור שהגישה מדינת ישראל על העונש שהוטל על עבדאללה אבו ריא על ידי בית משפט השלום בעכו. הערעור מתמקד בהחלטת בית המשפט קמא לחרוג מטווח הענישה המקובל בעבירות של הפרת צווי בית משפט, תקיפה וגניבה, בעיקר משיקולים שיקומיים. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **הפרת צווי בית משפט:** המשיב הורשע לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהפרת צווי בית משפט האוסרים עליו להיכנס לבית הוריו ולשהות ברדיוס מסוים ממנו. צווים אלה הוצאו כדי להגן על אביו ואמו. העובדות מדגישות דפוס התנהגות שבו המשיב הפר שוב ושוב את אמצעי ההגנה הללו. * **עבירות בנסיבות מחמירות:** במקרה אחד, הפרת צו בית המשפט לוותה בתקיפה פיזית (דחיפה של אמו) וגניבת הטלפון הנייד וצמידי הזהב שלה, הנופלים תחת סעיפים 379 (תקיפה גרידא) ו-384 (גניבה) לחוק העונשין, בהתאמה. הניתוח של בית המשפט מדגיש את ה"גסות הרוח" שבה בוצעו עבירות אלה כלפי הוריו. * **שיקולים שיקומיים בגזר הדין:** חידוש משפטי מרכזי שנבחן במקרה זה הוא המידה שבה שיקולים שיקומיים יכולים להצדיק סטייה מטווח הענישה שנקבע. פסק הדין מצטט בהרחבה פסיקה (ע"פ 6637/17, ע"פ 779/15, ע"פ 3381/16, ע"פ 5611/16, ע"פ 1288/17, ע"פ 7459/12, ע"פ 779/15, ע"פ 3381/16, ע"פ 5611/16, ע"פ 1288/17, ע"פ 6607/21, ע"פ 636/21, ע"פ 1229/19) כדי לקבוע כי בעוד ששיקום הוא גורם כבד משקל, יש לאזן אותו מול שיקולים עונשיים אחרים כמו גמול, הרתעה וביטחון הציבור. * **סף הסטייה:** בית המשפט מבהיר כי חריגות מטעמי שיקום מחייבות "סיכויי שיקום ברורים" ויש לנקוט בהן בזהירות, כאשר כל מקרה לגופו נבחן לגופו. גורמים שיש לקחת בחשבון כוללים את המוטיבציה של הנאשם, השתלבות מוצלחת בתוכניות טיפוליות, שינויים התנהגותיים וחרטה כנה. פסק הדין מדגיש כי שיקום אינו שיקול של "הכל או לא כלום" וכי יש למצוא איזון ראוי. * **כישלון ההליך השיקומי:** היבט משמעותי בערעור הוא כישלונו של המשיב לעסוק באופן אפקטיבי בתוכניות שיקום. למרות ההזדמנויות שניתנו לו דרך בית המשפט הקהילתי ושירות המבחן, הוא המשיך להשתמש בסמים, לא הגיע לפגישות ובסופו של דבר ניתק קשר. בית המשפט מצא כי הליך השיקום נכשל, ולא היו סיכויי שיקום ברורים שיצדיק חריגה מטווח העונש. קביעת בית המשפט כי התנהלותו של המשיב הובילה להרחקתו מתוכנית בית המשפט הקהילתי ולאי-שיתוף פעולה עם שירות המבחן היא קריטית כאן. * **מטרת בתי המשפט הקהילתיים:** פסק הדין מדגיש את המטרה הספציפית של בתי המשפט הקהילתיים, שהיא שיקום נאשמים בתוך הקהילה כדי למנוע פשיעה עתידית ולהפחית את החזרה לפשע. הוא מדגיש כי תוצאה מקלה בתהליך שיקום כושל עלולה לשלוח מסר מטעה ולערער את מטרת בית המשפט הקהילתי לעודד מעורבות אמיתית בתהליכים טיפוליים. סעיף 220א לחוק סדר הדין הפלילי מצוטט כדי להדגיש כי סיום מוצלח של הליך השיקום הוא תנאי מוקדם להקלה בעונש או לחלופת מאסר. * **גזר הדין בערעור:** לאור עברו הפלילי העשיר של המשיב, חומרת העבירות וכישלון הליך השיקום, בית המשפט לערעורים הפך את החלטת בית המשפט קמא. הוא הטיל עליו עונש מאסר של 6 חודשים, בנוסף לכל עונש אחר שהמשיב ריצה. בית המשפט ציין כי בעוד שעבודות שירות היו עשויות להיות ראויות בנסיבות אחרות, מאסרו הנוכחי של המשיב הפך אפשרות זו לבלתי זמינה. פסק הדין מדגיש כי ערכאת הערעור לא "תמצה את הדין נגד נאשם" במקרה הספציפי הזה, אך בסופו של דבר תמצא את העונש המחמיר מוצדק. * **משפטי תנאי:** המקרה נוגע גם למורכבויות משפטיות בנוגע לעונשי תנאי. המדינה טענה תחילה כי שגה בית המשפט קמא בכך שהאריך את העונש על תנאי תוך הטלת עונשים חדשים. בית המשפט מציין כי הארכת העונש על תנאי לצד הטלת עונשי מאסר חדשים או ריבוי עונשי מאסר על תנאי על אותו נאשם מעוררת קשיים משפטיים, תוך שהוא מצטט את הפסיקה הרלוונטית (ע"פ 1864/22 ח'ליל עדוי, ע"א 6100/12 אנונימי). עם זאת, טענה ספציפית זו הפכה למיותרת מכיוון שהעונש המותנה המוארך כבר הוחל בהליך אחר.