ע"א 2734/92

תקציר

התיק נסוב סביב תוקפו של שעבוד שנוצר על ידי חברה. על פי סעיפים 178 ו-179 לפקודת החברות, שעבוד חייב להירשם בתוך 21 ימים מיום היווצרותו; אחרת, היא הופכת לבטלה כנגד המפרק ונושי החברה. במקרה זה, השעבוד נרשם לאחר תקופת 21 הימים ללא בקשת הארכה. שאלת המפתח היא יחסי הגומלין בין סעיפים אלה לבין סעיף 185, הקובע כי תעודת רישום היא ראיה חותכת לכך שכל דרישות הרישום התקיימו. בית המשפט המחוזי קבע כי התעודה פסולה בשל רישום מאוחר, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע כי הוראת האישור של סעיף 185 חלה גם אם פרטי הרישום נמסרו באיחור. בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים יחד, בהתחשב בכוונתם החקיקתית ובהשלכותיהם על המדיניות. נמצא כי מטרת הרישום היא להגן על נושים מובטחים, ולא על נושים בלתי מובטחים, וכי רישום מאוחר אינו מבטל אוטומטית את השעבוד. מאז הוצאת התעודה חלה הוראת הראיות החותכות של סעיף 185, והשעבוד תקף כנגד המפרק. פסק הדין מדגיש כי סמכותו של הרשם להנפיק תעודות אינה מתבטלת ברישום מאוחר ללא בקשת הארכה, ושיקולי מדיניות תומכים בדעה זו. בנוסף, בית המשפט דן בסעד לבעלי עניין שנפגעו מהרישום המאוחר, והציע כי פנייה לבית המשפט המוסמך היא הפתרון המתאים. החלטת בית המשפט העליון נותנת תוקף לשעבוד, מבטלת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורה למפרק לשלם למערערת 60,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.