ע"א 146/74

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב תביעתה של המשיבה לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (ישראל, 1957) בגין בעיות בריאות שנגרמו לכאורה עקב הגבלות על חירותה במהלך מלחמת העולם השנייה בגאלץ שברומניה. החלטתו הראשונית של המערער דחתה את הטענה, בנימוק של היעדר ראיות לקשר סיבתי בין נכותו של המשיב לבין רדיפת הנאצים. עם זאת, המשיבה ערערה על החלטה זו בפני ועדת הערר, אשר פסקה לטובתה על סמך הכרתה בה כאדם נרדף על ידי משרד הפיצויים הגרמני. פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט עציוני, מתמקד בהגדרת "נכה" על פי החוק הישראלי, המחייב את האדם לסבול מנכות עקב מחלה או פציעה ולהיות זכאי לפיצויים מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה. עציוני מדגיש כי הכרה כ"נרדף" על פי החוק הגרמני אינה מספיקה כדי לענות על הגדרה זו. השופט מוסיף ומסביר כי זכאותה של המשיבה לפיצויים על פי הדין הגרמני מותנית ביכולתה להוכיח כי נכותה נבעה מ"אמצעי אלימות נציונל-סוציאליסטיים". עציוני מבהיר כי תנאי החיים הקשים של המשיב אינם מהווים "אמצעי אלימות" כהגדרתם בחוק הגרמני. גם אם תנאים אלה היו מתקבלים כעובדה, הם לא היו עומדים בדרישות החקיקה הגרמנית. יתר על כן, ספקות לגבי אמיתות הצהרותיהם של המשיבה ואביה בנוגע לתנאי החיים מערערים את טענתה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון מחליט לקבל את הערעור, מבטל את החלטת ועדת הערר ומחזיר על כנו את פסק דינו המקורי של המערער. בפסק הדין מודגש כי המשיבה לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס תביעתה לפיצויים לפי הדינים הרלוונטיים.