ע"א 1986-02-11

תקציר

הסוגיה המרכזית במקרה זה היא האם פתיחת הליכי גבייה מנהליים עוצרת את תקופת ההתיישנות על חובות ארנונה. בית המשפט מגיע למסקנה שכן. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא להידחות. באופן ספציפי, בית המשפט קובע כי לצורך החלת תקופת ההתיישנות אין הבחנה בין הליך גבייה מינהלי לבין הליך תביעה או תובענה המוגשת לבית המשפט. כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, הליכי הגבייה חייבים להיות אמיתיים ולהתנהל בשקידה ותוך זמן סביר. במקרה דנן, הליכי הגבייה המנהליים שניהלה העירייה בגין חוב המס של המערערת לשנת 2002 עצרו את תקופת ההתיישנות, ומשכך לא פקע החוב. זאת ועוד, השופטת מדגישה כי דיני השיהוי אינם חלים במקרה זה, שכן לא הוכח כי העירייה זנחה את זכותה לתבוע או כי מצבה של המערערת החמיר עם הזמן. התנהלות העירייה במעבר מהליכי גבייה מנהליים לתביעה אזרחית לא התעכבה באופן בלתי סביר. בנוסף, דוחה השופט את טענת המערער כי פסק הדין בעתירה מנהלית היה צריך ליתן רשות להתגונן על יסוד קיומו של חוק res judicata. טענותיו הנוספות של המערער ביחס לפסקי דינו של בית משפט קמא נדחות אף הן, שכן הן התיישנו לאור דברי בא כוח המערער. לבסוף, השופט מציין כי ראוי יהיה לבצע הבהרה חקיקתית בסוגיה זו. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.