עמ"נ 36369-11-17

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל. המערער, מסתנן, ערער על מתן צו עיכוב ביצוע ועל משך תקופת השהייה המסודרת. בית המשפט לא מצא פגם באופן ניהול הדיונים עבור המערערת, ודחה את טענות המערערת כי הסמכות ליתן צו עיכוב ולקבוע את אורכו שרירותית בשל היעדר אמות מידה ספציפיות. בית המשפט דחה גם את טענותיו של המערער בנוגע לחוויותיו באריתריאה ובסיני, בקובעו כי הסבל שחווה אינו מצדיק הימנעות מוחלטת ממתן צו עיכוב הליכים, מה גם שלא הביא ראיות מספיקות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי מצבו הנפשי של המערערת אינו מצדיק את ביטול הצו, וכי תכליתו של צו העיכוב - מניעת הסתננות מלהתיישב במרכזי הערים - היא לגיטימית. בית המשפט הסכים עם קביעת בית הדין כי תקופת המשמורת שריצה המערער עם כניסתו לישראל אינה מצדיקה את ניכוי הזמן מצו השהייה. לבסוף, קבע בית המשפט כי העובדה שבקשת המקלט של המערער טרם טופלה אינה סיבה מספקת לביטול צו השהייה, אלא מצדיקה קיצור תקופת השהייה, בנוסף לנסיבות אישיות אחרות. בהתחשב בכל הגורמים הללו, החליט בית המשפט להפחית את תקופת השהייה לשבעה חודשים. פסק הדין ניתן ללא הוצאות, והמזכירות נדרשה לשלוח את פסק הדין לשני הצדדים.