ע"פ 7000/10

תקציר

במקרה המתואר עסק בית המשפט במערער, שהואשם בהריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. העבירה דורשת הוכחת קשר סיבתי בין מעשהו של הנאשם, המוגדר כ"מעשה או מחדל אסור", לבין מותו של הקורבן. המערער, בעודו במצב של שכרות מרצון, פתח במסע אלימות ללא התגרות על ידי תקיפת זרים, לרבות תקיפתה הקטלנית של קשישה. למרות טענת ההגנה כי שכרות צריכה להפחית מאחריות, בית המשפט אישר כי השתכרות מרצון אינה פוטרת אדם מאחריות פלילית. העיקרון בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין גורס כי אדם הנמצא במצב של שכרות עצמית נחשב כבעל כוונה פלילית, בין אם באופן מלא ובין אם הוא נחשב אדיש לתוצאה. בית המשפט הדגיש כי המערער היה מודע לכך שמעשיו עלולים להוביל לתוצאות כאלה והדגיש שוב ושוב את הציפייה החברתית מפרטים להבין את הסיכונים שבהתנהגותם בעודו שיכור. החלטתו של בית משפט קמא להרשיע את המערער ולגזור עליו שמונה שנות מאסר התבססה על חוסר השליטה של המערער בשל שכרות והתנהגות אלימה, שהביאה למוות. ערכאת הערעור לא מצאה סיבה לסטות מעונש זה, ואישרה את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר כעולה בקנה אחד עם החוק והנורמות החברתיות נגד הריגה, במיוחד תחת השפעת אלכוהול. הערעור נדחה, תוך הדגשת העיקרון לפיו שכרות מרצון אינה יכולה לפטור את אחת התוצאות של מעשיהם.