ע"א 269/77

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בעניינו של מזכר הבנות שנחתם בין חברה מערערת לבין בעלי הרישיונות של המשיבים, בדבר מכירה ורכישה של חלקת קרקע במחיר של 110,000 לירות בתוספת שתי דירות. השאלה הייתה האם תזכיר זה מהווה חוזה מחייב ואם הוא מקיים את דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בית המשפט קבע כי בעוד שכוונת הצדדים חשובה בקביעה האם התזכיר מחייב אם לאו, שתי השאלות קשורות זו בזו. בהנחה שהצדדים הגיעו להסכמה, בית המשפט הניח כי מדובר בחוזה, אך מצא אותו חסר תוקף בשל חוסר בהירות ומהות כנדרש בחוק. לטענת השופטים, במסמך חסרים פרטים מהותיים כמו מהות, מיקום ושטח הדירות, כמו גם הבית שייבנה על המגרש, וללא פרטים אלה לא ניתן היה לאכוף את החוזה. עוד ציין בית המשפט כי לא ניתן לקבל ראיות למילוי פרטים אלה, שכן ההתחייבות עצמה צריכה להיות בכתב. לפיכך, הערעור על פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי נדחה, והדרישה בכתב בהיותה דרישה מהותית, משמעה שההתחייבות החוזית לא קמה במקרה זה. המערער חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 5,000 ליש"ט.