דנ"א 61403-05-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט העליון בבקשה לקיום דיון נוסף, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **החלטה בנוגע לבקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 61403-05-25)** **עובדות רלוונטיות:** המשיב נפצע קשה לאחר שיצא מרכבו שחנה בצד הדרך (במפרץ) על מנת להוציא דבר מה מתא המטען. אופנוע פגע בו בעת שרוכן אל תא המטען. הרכב בו נסעו המשיבים היה מבוטח על ידי מגדל, ואילו האופנוע לא היה מבוטח כדין, ולכן קרנית (הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) נתבעה. **השאלות המשפטיות המרכזיות:** 1. **הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"):** האם עצירה רגעית במהלך נסיעה, לצורך הוצאת דבר מה מתא המטען, מהווה חלק מ"נסיעה" כהגדרתה בחוק הפיצויים? 2. **הגדרת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (חלופת החניה האסורה):** האם חניית הרכב במפרץ, אף אם היה אסור לחנות בו, יצרה סיכון תחבורתי שהוביל לתאונה? 3. **הגדרת "תאונת דרכים" כאשר מעורבים מספר כלי רכב:** האם התאונה עונה להגדרת תאונה עם מספר כלי רכב, בהתאם לסעיף 3 לחוק הפיצויים? **פסיקת בית המשפט המחוזי:** בית המשפט המחוזי קבע כי האחריות לפצות את המשיב מוטלת על קרנית. הוא הסתמך על מגמה מצמצמת בפסיקה ביחס להכרה באדם שנפגע מחוץ לרכב כמי שעשה "שימוש ברכב מנועי" וקבע כי לא נעשתה "נסיעה" במובן חוק הפיצויים. כמו כן, נדחתה טענת חלופת החניה האסורה בשל היעדר קשר סיבתי בין החניה לתאונה. **פסיקת בית המשפט העליון (רע"א 19904-10-24):** בית המשפט העליון (השופטת וילנר, אליה הצטרפו השופטים מינץ וכנפי-שטייניץ) דחה את הערעור. נקבע כי על מנת שפעולה תיחשב ל"נסיעה", עליה להיות **חיונית מבחינה פיזית לנסיעה** ו**חלק טבעי ואינטגרלי ממנה**. עצירה לשם הוצאת מאכלים מתא המטען אינה עומדת בתנאים אלו. כמו כן, נדחתה טענת חלופת החניה האסורה, מאחר שלא הובהר איזה סיכון תחבורתי נוצר. **הבקשה לדיון נוסף (דנ"א 61403-05-25):** קרנית ביקשה לקיים דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין קשה ותוצאתו קשיחה, שכן כמעט כל עצירה רגעית תפסיק את מצב ה"נסיעה". נטען כי ישנה סתירה לפסיקות קודמות, ובפרט לעניין "כלל", בו עצירה רגעית לצורך חיפוש מסעדה ב-WAZE נחשבה ל"נסיעה". כמו כן, נטען כי פסק הדין מחיל לראשונה מבחן זה גם על עצירה באמצע הנסיעה, ולא רק לפני התחלתה או לאחר סיומה. **ניתוח ההחלטה בבקשה לדיון נוסף (הנשיא עמית):** הנשיא עמית דחה את הבקשה לקיום דיון נוסף, תוך שהוא קובע כי המקרה אינו חריג או יוצא דופן המצדיק דיון נוסף. **עקרונות משפטיים מרכזיים וחידושים (או היעדרם):** 1. **הלכת "חיוניות פיזית וחלק אינטגרלי":** הנשיא עמית מדגיש כי פסק הדין ברע"א 19904-10-24 לא יצר הלכה חדשה, אלא פעל ליישום הלכה קיימת, לפיה על מנת שפעולה תיחשב ל"נסיעה" במסגרת חוק הפיצויים, עליה לעמוד בשני תנאים מצטברים: * **חיוניות פיזית לנסיעה:** הפעולה חייבת להיות הכרחית מבחינה פיזית לצורך השלמת הנסיעה. * **חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה:** הפעולה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד ממהלך הנסיעה. הנשיא עמית מדגיש כי הלכה זו התגבשה לאורך השנים בפסיקות רבות (כגון "עניין מבנים", "עניין כלל", רע"א 3329/21, רע"א 8744/18), ויישום הפסיקה במקרה הנוכחי הינו "פסיעה על קרקע חרושה היטב" והמשך "באותו התלם". 2. **הבחנה בין יישום לחידוש:** הנשיא עמית מבחין בין יישום הלכה, אף אם מלווה בפיתוח מסוים שלה, לבין יצירת הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת. דיון נוסף שמור בדרך כלל למקרים של הלכה חדשה או קשיות משפטית משמעותית. במקרה זה, אף אם יש חידוש מסוים ביישום על עצירה באמצע הנסיעה, אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף, שכן מדובר בהרחבה פרשנית של הלכות קודמות ולא בסתירה להן. 3. **דחיית טענת הסתירה לעניין "כלל":** הנשיא עמית דוחה את טענת קרנית בדבר סתירה לעניין "כלל". הוא מציין כי בפסק הדין המושג לדיון נוסף, העצירה בוצעה כאשר המשיב יצא מהרכב, בעוד שבעניין "כלל" הנהג והנוסעים נותרו ברכב. ישנה הבחנה מהותית בין מצבים אלו. 4. **הבחנות עתידיות:** הנשיא עמית מכיר בכך שפסק הדין אינו "המילה האחרונה" בנושא עצירות במהלך נסיעה. הוא מותיר פתח לפיתוח הבחנות נוספות במקרים עתידיים, בהתאם למגוון הסיטואציות שיעלו. הוא מביא דוגמאות שונות (הושטת חטיף לתינוק, הרמת חפץ שנשמט) כדי להדגיש כי תוצאת פסק הדין אינה חלה בהכרח על כל מקרה של עצירה רגעית. 5. **סופיות הדיון והסכמת ההרכב:** הנשיא עמית מוסיף שני שיקולים נוספים לדחיית הבקשה: * **סופיות הדיון:** מניעת יצירת ערכאת ערעור נוספת. * **הסכמת כל שופטי ההרכב המקורי:** פסק הדין ניתן פה אחד, וזהו שיקול נוסף המטה את הכף נגד קיום דיון נוסף. **היבטים של חידוש משפטי (או העדרם):** * **אין חידוש משפטי משמעותי:** ההחלטה אינה מציגה חידוש מהפכני בדין. היא מבססת ומיישמת הלכה קיימת, תוך הדגשת התנאים המצטברים ל"נסיעה" וקביעת גבולות ברורים יותר ליישומם. * **חיזוק הגישה הפרשנית המצמצמת:** ההחלטה מחזקת את הגישה הפרשנית המצמצמת את הגדרת "נסיעה" בחוק הפיצויים, כאשר הדגש הוא על הצורך בקשר סיבתי מובהק ואינטגרלי בין הפעולה לבין תנועת הרכב. * **הדגשת ההבחנות הקונקרטיות:** ההחלטה מדגישה את הצורך לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבות הקונקרטיות. אין מדובר בכלל גורף, אלא ביישום פרשני של עקרונות קיימים. * **חשיבות ההבחנה בין "שימוש" ל"נסיעה":** ההחלטה ממשיכה להבחין בין "שימוש ברכב מנועי" לבין "נסיעה" כחלק משימוש זה, כאשר האחרונה דורשת עמידה בתנאים מחמירים יותר. **לסיכום:** הנשיא עמית דחה את הבקשה לקיום דיון נוסף, בקובעו כי פסק הדין המושג לדיון נוסף הינו יישום של הלכה קיימת ואינו מציג חידוש מהפכני או סתירה להלכות קודמות. ההחלטה מדגישה את המבחנים המצטברים של "חיוניות פיזית" ו"חלק אינטגרלי" לצורך הגדרת "נסיעה" בחוק הפיצויים, ומבהירה כי אין לראות בכל עצירה רגעית, באופן אוטומטי, כהפסקת הנסיעה. עם זאת, ההחלטה מותירה פתח לדיון עתידי במקרים מורכבים יותר, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות.