ע"ע 200026/98

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש רב נגד מושב, בדרישה לקבל בחזרה שכר שלא שולם. המושב העסיק את הרב מאז 1988, ושני הצדדים חתמו על חוזי עבודה. עם זאת, הרב ביקש גם להטיל על מדינת ישראל אחריות לשכר שלא שולם, בטענה כי מדובר במעסיקו. לדברי הרב, המדינה הייתה צד להסכם קיבוצי שקבע את שכרו ואת תנאי עבודתו, והיא מימנה את שכרו באמצעות המועצה האזורית מטה יהודה. בנוסף, רק למדינה הייתה סמכות להעביר אותו מתפקידו. בית הדין האזורי פסק לטובת הרב, וראה במדינה מעסיק משותף. עם זאת, בערעור הפך בית המשפט העליון החלטה זו. בית הדין קבע כי תפקידה של המדינה בניהול המשא ומתן על ההסכם הקיבוצי ובמימון שכרו של הרב אינו מרמז על היותו המעסיק. במקום זאת, ניתן לייחס את מעורבות המדינה לחובתה לספק שירותי דת ולמחויבותה על פי ההסכמים. יתר על כן, לרב היה מעסיק ברור – המושב – שאיתו חתם על חוזי עבודה, והמדינה לא התכוונה ליצור יחסי עובד-מעביד עם הרב. כך, מעורבותה הרבה של המדינה בהעסקת רבני התנחלויות נתפסה כשל גוף מממן המעוניין לפקח על השימוש בכספים אלה. לפיכך, הערעור התקבל, והמדינה לא נחשבה למעסיקתו של הרב.