ע"א 2987/91

תקציר

המקרה עסק בניסיון של עיריית ירושלים לגבות ארנונה שלא שולמה על דירה. במקור, הוגשו תביעות הן נגד המבקשת והן נגד בעלה המנוח במשך שנות כספים שונות. התביעה הראשונית נגד הבעל נבעה מהאמונה שהוא הבעלים של הנכס. עם זאת, בהמשך הובהר כי הוא מתגורר בחו"ל, והמבקש הוא הבעלים בפועל. בית משפט השלום פסק לטובת העירייה בשתי התביעות, החלטה שאושרה במידה רבה על ידי בית המשפט המחוזי, והביאה לערעורו של המבקש. בית המשפט העליון קבע כי חובת תשלום המסים מוטלת על בעל הנכס, והטעות הראשונית של העירייה בהגשת התביעה נגד הבעל לא פטרה את המבקשת מאחריות. עוד הבהיר בית המשפט כי מאחר שהעירייה לא גבתה את החוב בפסק הדין הראשון ותקופת ההתיישנות אינה מהווה עניין, זכותם לתבוע אותו מהמבקש. בנוסף, שיטת הגבייה שבחרה העירייה – הגשה כחוב אזרחי – לא שינתה את מהות החיוב ולא הוציאה אותו מההוראות המסדירות הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות. בית המשפט דחה את טענות המבקש, לרבות טענה הנוגעת לקיזוז חובות והערעור על הטלת הפרשי ריבית והצמדה, אשר נחשבו ישימים על פי דין. משכך, נדחתה בקשת הערעור של המבקשת, והיא חויבה בהוצאות המשיב.