ת"א 22238-12-19

תקציר

התובע, בעל מחסן מושכר בשוק נצרת, תבע את הנתבעים בגין פינוי ותשלום פיגורים בשכר דירה, דמי שימוש ראויים ופיצויים בגין הפרת חוזה, בעקבות פטירת השוכר המקורי, אביו של הנתבע מס' 1, והעברת העסק לנתבע מס' 2, נכדו של הדייר המקורי. הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בחוזה השכירות כנגזרת ודוחים שוכרים, ולכן נהנים מהגנת חוק הגנת הדייר, וכי בכל מקרה יש לדחות את טענות התובעים לגופן. בית המשפט קבע, כי השוכר המקורי הוא מי שחתם על הסכם השכירות המוגנת בשנת 1977 ושילם את דמי המפתח, וכי הנתבע מס' 1 היה דייר נגזר, שכן הוא ניהל את העסק הן במהלך חייו של השוכר המקורי והן לאחר מותו, בידיעתם ובהסכמתם של התובעים. בית המשפט אף הכיר בנתבע מס' 2 כשוכר דחוי, וקבע כי עבד עם השוכר המקורי למעלה מחצי שנה לפני מותו, המשיך לנהל את העסק לאחר המעבר מאביו מסיבות בריאותיות, והעסק היה נחוץ לפרנסתו. בית המשפט דחה את תביעות התובעים לפינוי מכמה טעמים. ראשית, באשר לאי תשלום דמי השכירות, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעים כי היה נוהג מוסכם לשלם דמי שכירות אחת למספר שנים, וכי התשלום האחרון בוצע בשנת 2011 עבור חמש השנים הקודמות. עוד קבע בית המשפט כי גם אם פרקטיקה זו לא הוכחה, התנהלות התובעים לאורך השנים, לרבות הימנעותם מלשלוח לנתבעים הודעות כלשהן בדבר אי תשלום דמי שכירות, מצדיקה סירוב לפנות את הנתבעים בעילה זו, מה גם שהנתבעים פנו לתובעים בשנת 2018 להסדרת החוב אך נדחו. שנית, נדחתה גם תביעת הפינוי על בסיס השימוש שעשו הנתבעים במושכר למטרות אחרות מאלה המפורטות בהסכם השכירות. בית המשפט מצא כי הסכם השכירות לא קבע כי הפרת תנאיו תזכה את המשכיר לפנות את השוכר, והשימוש שעשו הנתבעים במקום לייצור נרות בנוסף למסחר ולאחסון לא היה הפרה יסודית המצדיקה פינוי. שלישית, בית המשפט דחה את טענת נטישת המושכר. התובעים טענו כי הנתבעים נטשו את המושכר לאחר מות השוכר המקורי בשנת 2008 והעבירו את עסקיהם למקום אחר. עם זאת, בית המשפט מצא כי הודאתם של התובעים עצמם כי קיבלו דמי שכירות מהנתבעים בשנת 2011 בחמש השנים האחרונות שחקה באופן משמעותי את תביעתם. בית המשפט קיבל את ראיות הנתבעים לפיהן המקום המושכר שימש כמחסן לאחסון סחורות, למרות קיומה של חנות נוספת, וכי בעקבות שריפה במושכר בשנת 2018, שיפצה הנתבעת מס' 2 את המקום והמשיכה להשתמש בו. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעים לפינוי בגין הזנחה ופגיעה מהותית במושכר, וקבע כי השימוש שעשו הנתבעים במקום לא היה רשלני וכי סיבת השריפה לא הוכחה. באשר לתביעה לדמי שימוש ראויים, קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו את הסכום הנתבע במאזן ההסתברויות הנדרש, מה גם שלא הציגו כל ראיה לדמי השכירות ששולמו קודם לכן או דו"ח שמאות. עם זאת, בית המשפט קיבל את הודאת הנתבעים כי התובעים זכאים לדמי שכירות בסך 8,000 ₪ לשנים 2012-2019, והורה לנתבעת מס' 2, שהחזיקה כיום במושכר באופן בלעדי, לשלם סכום זה. בנסיבות העניין, קיבל בית המשפט את התביעה באופן חלקי והורה לנתבעת מס' 2 לשלם לתובעים דמי שכירות מוגנים בסך 8,000 ₪ לשנים 2012-2019, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. בית המשפט לא פסק הוצאות לאור קבלתה החלקית של התביעה.