ע"א 2251/05

תקציר

בתיק מורכב הנוגע למכירת דירה, הן המערערים (המוכרים) והן המשיב (הקונה) ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. התיק נסב סביב הפרת חוזה למכירת דירה בנהריה, כאשר המשיב הסכים לרכוש את הנכס תמורת 225,000 דולר, שמומן בחלקו על ידי הלוואה בנקאית. המשיבה עצרה את התשלומים, בנימוק של היעדר היתר בניה לגג הדירה, מה שהוביל לשורה של סכסוכים משפטיים. בתחילה, מצא בית משפט קמא כי ביטול החוזה של המשיב נעשה בחוסר תום לב בשל קשיים כלכליים, והורה לו לשלם את יתרת הסכום או לשאת בתוצאות. בעקבות סירובו של המשיב להיענות, ביקש הבנק לקבל בחזרה את ההלוואה מהמערערים, דבר שהוביל למשא ומתן סבוך ולהסדר בסופו של דבר בו החזירו המערערים את סכום ההלוואה העיקרית לבנק. בינתיים, מכרו המערערים את הדירה במחיר נמוך יותר, ונגרמו להם הפסדים כספיים שבגינם תבעו פיצויים מהמשיב. בית משפט קמא הכיר בנזקי המערערים, אך ניכה סכומים משמעותיים בשל מעשיהם הנטענים בהפחתת ערך הנכס והחזקת כספים שלא כדין לאחר ביטול החוזה. עוד קבע בית המשפט כי על המערערים לפצות את המשיב בגין ריבית פיגורים שנגרמה להם עקב איחור בהחזרת כספים לבנק. בערעור קיבל בית המשפט העליון היבטים מסוימים של טענות המערערים, תוך שהוא קובע כי הכספים שהתקבלו היו צריכים להיות מוחזרים לאלתר והריבית מחושבת בהתאם ממועד החזקתם המקורי של הכספים. כתוצאה מכך, הותאמו הפיצויים והעלויות לדינמיקה הפיננסית והמשפטית המורכבת, ובסופו של דבר הותירו המערערים פיצוי מסוים אך חייבו אותם להתייחס לניכויים שונים.