בר"ע 44106-01-13

תקציר

בית המשפט נעתר לבקשת רשות ערעור במקרה של מחלוקת על שיבוץ עובד הוראה במגזר הערבי, בהתבסס על פרשנות של הסכם פשרה לעומת שיטת הניקוד שנקבעה. בית המשפט נמנע בדרך כלל מלהתערב בהחלטות בית המשפט הפרוצדורליות בעניין סעד זמני, אלא אם קיימות נסיבות חריגות, אותן מצא במקרה זה. מטרתו העיקרית של הסעד הזמני היא לשמור על התנאים הקיימים כדי למנוע מהנתבע לנצל את תקופת הביניים שקדמה לפסק הדין הסופי ולהבטיח את אכיפתו. שיקולים חשובים למתן סעד זמני כוללים לגופה של התביעה, מאזן הנוחות ושיקולים שוויוניים כמו תום לב. המחלוקת התמקדה בשאלה האם הסכם הפשרה עקף את שיטת הניקוד לשיבוץ מורים עד לשנת הלימודים 2014. בית המשפט קבע כי ההסכם נועד לפעול מחוץ לשיטת הניקוד עד לשנת הלימודים 2015. המשיב טען כי המדינה מילאה את התחייבויותיה בכך שהעמידה את המבקש באופן זמני; עם זאת, בית הדין חלק על כך, ופירש את ההסכם כמחייב השמה אם הנסיבות מאפשרות זאת מבלי להשפיע על עובדים אחרים. עמדת משרד החינוך תמכה בשיבוץ המבקש על בסיס הסכם הפשרה. למרות החששות מחוסר העקביות של ההסכם עם הנוהגים הרגילים וסוגיות שוויון פוטנציאליות, בית המשפט הדגיש כי כיבוד הסכמים, במיוחד אלה שקיבלו תוקף בפסק דין, הוא בעל ערך משמעותי. כאן, לקביעה השיפוטית היה משקל רב יותר מהפרקטיקה המקובלת. בית הדין הגיע למסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, שכן תקופת העבודה השפיעה על צבירת הנקודות שלה בשיטת הניקוד, שלא ניתן לפצות אותן כספית. הקצאת המשיב בוטלה, והמבקש היה אמור להיות מוצב על פי ההסכם, כאשר בית המשפט המחוזי הורה לזרז את הדיון בתביעת המשיב. פסק הדין, שניתן ביום 14.2.2013, ניתן ללא נוכחות הצדדים.