ת"א 22221/99

תקציר

התובעת ביקשה פסק דין המורה לנתבעת לפנות חנות הממוקמת בשוק מחנה יהודה בירושלים, שהייתה בבעלות אמה המנוחה של התובעת והושכרה לאבי הנתבע. לאחר מותו עברה החנות בירושה לילדיו, לרבות הנתבע, ונוהלה על ידי אחיו של הנאשם עד יום מותו. התובעת טענה כי לאחר פטירת האח פג למעשה תוקף חוזה השכירות המוגן, שכן לאח המנוח לא היו יורשים חוקיים, ולכן על החנות לחזור לידי התובע. מנגד, הנתבעת טענה כי היא דיירת מוגנת, שכן היא זכאית למעמד של דיירת משנית לפי חוק הגנת הדייר. בית המשפט בחן האם הנתבע מתאים להיות דייר מוגן, ופסק לטובת התובע. ראשית, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בדרישה להמשיך לעבוד בחנות, שכן היא מעולם לא עבדה בה ולא ניהלה את החנות לאחר מות אחיה. שנית, בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי החנות נחוצה לקיומה, במיוחד לאור העובדה שבבעלותה דירת מגורים והיא עבדה במקום אחר. לבסוף, בית המשפט קבע כי הנתבעת אינה יכולה לטעון למעמד של דיירת מוגנת על בסיס זכויותיו של אחיה, שכן האחרון הכריז על עצמו כדייר המוגן היחיד בתביעה קודמת, והנתבעת לא ערערה על כך ולא הצהירה על תביעתה שלה לנכס. לפיכך, בית המשפט הורה לנתבעת לפנות את החנות ופסק לתובע הוצאות משפט.