ע"א 4232/13

תקציר

המערערת הפרה הסכם זיכיון עם המשיב, והמחלוקת נסבה סביב השאלה האם יש לבצע אכיפה עשר שנים לאחר הפיטורין וכיצד יש לחשב את הנזקים. התיק חזר לבית המשפט בפעם השנייה לאחר שבהליכים קודמים זכה המשיב, בלום, בערעור שקבע כי אנגלו סכסון ביטלה את החוזה שלא כדין. בתחילה תבעה בלום פיצוי כספי בגין ביטול ההסכם, המוערך ביותר מ-5 מיליון שקל, ואילו אנגלו סכסון תבעה מנגד בגין פוטנציאל שלא מומש. בסופו של דבר פסק בית המשפט לאכוף את הזיכיון לאחר תום כהונתו של זכיין חדש בשנת 2016, ופסק לבלום סך של 335,000 ש"ח, המתחלקים לפיצויים בפועל של 135,000 ₪ בגין הוצאות ואובדן רווחים, 200,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים, בתוספת הוצאותיו המשפטיות. אנגלו סכסון ובלום ערערו שתיהן על החלטת בית המשפט המחוזי. אנגלו סכסון ערערה על העיכוב באכיפה ועל העלויות הנלוות, ואילו בלום ערערה על בסיס אובדן רווחים ושווי הזיכיון. פסק הדין בחן האם האכיפה המיידית נחסמה כראוי, בהינתן זכיין חדש והאם מעשיה של אנגלו סכסון נענשו בצדק. ערכאת הערעור קבעה כי האכיפה אינה צודקת בשל אובדן האמון וחלוף הזמן המשפיע על רציפות הזיכיון. כמו כן, חושבו מחדש הפיצויים שנפסקו לבלום, שקבעו את שווי הזיכיון על 25% מהרווחים הפוטנציאליים שנבעו מהערכת מומחים, ופסקו לו 475,000 ש"ח בגין אובדן רווחים אלה. בית המשפט הפחית את הפיצוי הלא ממוני ל-100,000 ש"ח, המשקף יחס הוגן לנזקים בפועל, והחזיר את שכר הטרחה ל-118,000 ש"ח בשל פער בר מימוש בין דרישותיו של בלום לעומת נזקים מוכחים. הפיצוי הסופי שנפסק הסתכם ב-590,000 ש"ח וכלל הוצאות. הערעורים התקבלו בחלקם, אך לא נפסקו הוצאות חדשות עבור סבב ערעורים זה.