עת"א 36203-04-11

תקציר

העותר, שנידון תחילה ל-24 חודשי מאסר בגין עבירה שבוצעה בשנת 2006, ערער על ריצוי העונש במקביל לגזר דין מאוחר יותר שניתן בשנת 2010. העותר טען כי הוראות סעיף 45(ב) לחוק העונשין חלות בעניינו, הקובע כי מי שנידון למאסר שנידון שוב לפני ריצוי העונש הראשון, ובית המשפט השני אינו מורה על ריצוי העונש ברצף, ירצה רק את העונש הארוך יותר. העותר טען כי מאחר שבית המשפט השני לא הורה אחרת, עונשו צריך להיות חפוף. השופט דחה את העתירה בנימוק שהעותר תרם לנסיבות שהובילו לאי ריצוי העונש הראשון שהוטל עליו, והטעה את בית המשפט השני באשר למעמדו כעונש. השופט קבע כי התנהלותו של העותר מצדיקה את דחיית עתירתו וכי פרשנות החוק הרלוונטי אינה צריכה לאפשר לעותר ליהנות ממעשיו. עוד ציינה השופטת כי היה על העותר להעלות את הנושא במהלך ההליך הפלילי וכי משלא עשה כן משמע ויתר על זכותו לעשות כן בהליך המינהלי. לבסוף, מתח השופט ביקורת על שורת התקלות שהובילו לכך שהעותר לא ריצה את עונשו הראשון והורה לשלוח העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים ולאסיר.