ב"ל 53484-05-20

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב תביעתו של אב, שיצא לחופשת לידה כדי לטפל בילדו שזה עתה נולד, וביקש לקבל דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי. השאלה המרכזית הייתה האם התובע אכן עבד במהלך חופשת הלידה, דבר שיפסול אותו מלקבל את הקצבה. הדיון התמקד בפרשנותו של סעיף 49(ב) לחוק, המתיר לאבות לצאת לחופשת לידה ולקבל קצבה אם הם עומדים בתנאים מסוימים, לרבות אי עבודה או עיסוק בתקופה זו. בית המשפט התייחס בהרחבה לפסקי דין קודמים הנוגעים לתכלית החוק, שמטרתו לעודד שוויון הורי ולתמוך בהשתלבותן מחדש של אימהות בשוק העבודה. אשתו של התובע עברה לידה קשה וחזרה לעבודה, בעוד התובע המשיך את חופשת הלידה שלו כדי לטפל בילד. המחלוקת העיקרית הייתה לגבי אופי התשלומים שקיבל התובע מחברתו במהלך חופשתו, כאשר הנתבע טען כי מדובר בשכר מלא, והתובע טען כי מדובר בהלוואה שיש לפרוע לאחר קבלת דמי הלידה. בית המשפט קיבל את טענת התובעת, הנתמכת במסמכים רשמיים, כי התשלום לא היה שכר אלא סיוע שיש להחזיר. טענה נוספת הייתה היעדר מחליף מוגדר לתובע בעבודה וזמינותו לספק תמיכה וייעוץ מזדמנים לחברתו במהלך חופשתו. בית המשפט הכיר במרכזיות מעמדו של התובע בחברה והכיר בכך שלא ניתן להחליף את תפקידו בקלות. נמצא כי עבודתו של התובע במהלך החופשה הייתה מינימלית ואגבית, ואינה עולה כדי עבודה בפועל שיש בה כדי לפסול אותו מהקצבה. בית המשפט הדגיש כי שלילת הקצבה מאבות המסייעים מדי פעם במהלך חופשת הלידה עלולה להרתיע אחריות הורית משותפת, דבר המנוגד לכוונת החוק. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת התובע וקיבל את טענתו כי לא עבד במהלך חופשת הלידה, ולכן הוא זכאי לדמי הלידה. פסק הדין הורה לנתבע לשאת בהוצאות התובע ולשלם לו את הקצבה עבור התקופה הנתבעת.