ת"א 17736-03-19

תקציר

השופטת בחנה בקפידה את הראיות והטיעונים שהציגו שני הצדדים בתביעת לשון הרע זו. פסק הדין מקבל חלק מהתביעה, ומכיר בכך שחלק מהפרסומים המדוברים מהווים לשון הרע כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע. החוק דורש איזון עדין בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי. השופט עבר באופן שיטתי תהליך בן ארבעה שלבים כדי לקבוע אם פרסומי הנאשמים היו לשון הרע. ראשית, בפרסומים 3, 5-9 נמצא כי יש בהם אלמנט של פרסום ולשון הרע כהגדרתם בחוק, למעט פרסום 4 שלא ניתן לקשר אותו לתובעים. שנית, הנתבעים לא הצליחו להפעיל הגנות משפטיות כלשהן על פרסומיהם. האמת בפרסום לא הוכחה, וגם לא תום הלב, בשל היעדר בדיקות מוקדמות סבירות וכוונה לפגוע הניכרת בפרסומים. בשלב השלישי נקבע כי רק פרסומים 3, 5-9 מחייבים בחינה נוספת של ההגנות, והשלב הרביעי עסק בסעדים. השופטת דנה בבקשת התובעים לפיצוי בסך 300,000 ₪ ופסקה להם סך של 100,000 ₪, כאשר הנתבע 1 שילם 18,000 ₪ והנתבע 3 שילם 72,000 ₪. שני הנאשמים יתחלקו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורכי הדין בסך 10,000 שקל. התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה. החלטה זו התקבלה בהתחשב בחומרת ההאשמות, בהיקף הפרסומים ובהתנהגותם של הנתבעים, שלא הצליחו להוכיח את אמיתות דבריהם ופעלו בחוסר תום לב. השופט קבע כי הפיצוי שנפסק הוא מענה הולם ללשון הרע שבוצעה. פסק הדין נחתם בפירוט המועדים והאחריות הכספית של הנתבעים.